הלימוד הוא תענוג. נקודה. כל מי שאיננו מתענג תוך כדי הפעולה העיונית שהוא פועל אין הוא בחזקת לומד. הוא בסך הכל קורא או משנן.
הקריאה והשינון הם שני תנאים הכרחיים בדרך אל תענוג הלימוד, אך אין הם תנאים מספיקים.
אי אפשר ללמוד תוך כדי קריאה ראשונה. אי אפשר ללמוד תוך כדי קריאה שנייה. יש לשנות ולחזור ולשנות. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.
התורה הנקראת היא חיצונית לקורא. ברגע שמחליט הקורא על קריאה חוזרת מתחיל תהליך ארוך ומתמשך של חיזור. הוא מגלה עניין בתורה ושואף להתקרב אליה. הוא משנן ומשנן ושואף לצמצם פערים. משך כל שלב השינון התורה עדיין חיצונית למשנן אותה.
עד הרגע שבו היא מתחדשת לו. רגע זה הוא רגע המעבר משינון ללימוד. זהו רגע הסימביוזה. ברגע זה אין הלומד המאושר יכול לדעת היכן עובר הגבול בינו לבין תורתו הנלמדת. הוא אינו מעוניין לדעת. ברגע הזה הופכת התורה הגלויה והחיצונית לתורה נלמדת בסתר. הקורא הופך לתלמיד חכם.
במילים אחרות: רגע המעבר אל הסימביוזה הוא אותו רגע שבו הופך הסובייקט הלומד להיות חלק בלתי נפרד מן האובייקט הנלמד. מאותו רגע ועד לסיום תהליך הלימוד אין התורה הנלמדת קיימת כשהיא לעצמה, ואין הלומד אותה קיים כשהוא לעצמו.
אקט הלימוד יוצר מטמורפוזה בו זמנית בסובייקט הלומד ובאובייקט הנלמד. היווצרותה של מטמורפוזה זו היא תנאי הכרחי ליצירת מצב של לימוד. אם היא איננה נוצרת אין לפנינו אקט יצירתי של לימוד אלא אקט כפייתי של שינון.
רגע המעבר משינון ללימוד יוצר יחס אישי וייחודי בין הלומד והנלמדת. זה רגע ההתחדשות, שהיא, כזכור, תנאי הכרחי לאהבה.
ולתורה הנלמדת, כזכור, יש פוטנציאל אינסופי של התחדשות. היא חביבה על לומדיה בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה. היא איילת אהבים.
תגובות