כמו יופייה של המילה אינתיפאדה / עלמא די 47


למנצח על אילת השחר מזמור לדוד: בלילה – אף על פי שהוא לילה – יש אור לבנה וכוכבים ומזלות; ואימתי הוא חושך? – בעלות השחר! הלבנה נכנסת והכוכבים נכנסים והמזלות הולכים אותה שעה אין חושך גדול ממנו. ואותה שעה הקדוש ברוך הוא עונה לעולם ומלואו ומעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם. (מדרש שוחר טוב כ"ב)

מעשה ברבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בשחר בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. (ירושלמי ברכות פ"א, ה' א')

ארבע לפנות בוקר. בשעה כזו אין בכל העולם צמתים יותר סואנים מהצמתים של עזה. נחש אינסופי של פנסי מכוניות עמוסות מזדחל צפונה. רבבות פועלים על שקיותיהם נדחסים בחושך. כמו שיירות של אוגדות קרביות בדרך להתקפה יזומה עם שחר. כמו שישים אלף ריבוא גמדים מנצנצים בדרך אל שלגיה.

יש איזו נשמה יתרה בפועלים המעירים את השחר. בתשוקה הקיומית שלהם לגחון באומץ מתוך נקודת הזינוק של החושך הגדול ביותר ולהסתער על איילת השחר שאורה מפציע ועולה. יש איזו נשמה יתרה בסגידה הקיומית שלהם לגאולה... כל הגברים של עזה משכימים מדי חושך ורואים איילת שחר שבוקע אורה ואומרים זה לזה: "כך היא גאולתן של פלסטין..." והאיילת עצורה ויפה כמו יופייה של המילה אינתיפאדה.

הגברים של גושדן, לעומתם, התרגלו לקום לתוך האור החזק והשקוף. הם כבר לא אורבים לימים החדשים בעיקול שמעבר לחושך. הימים החדשים תופסים את הגברים של גושדנ על חם. מסנוורים אותם בשנתם... הם קמים בשעה הרביעית, כמו מלכים, ועולים אל הגג, ומשקיפים במקפת משוכללת על הפנטהאוז של בת שבע הסכה את שלחיה בשמן שיזוף.

ומתי מעירים הגברים של גושדנ את השחר? – במילואים. השירות במילואים הוא אחד ממוקדי ההשראה שלהם. שירות המילואים הוא היציאה הגדולה שלהם מן השגרה. משך השירות הם חברותיים יותר, רגועים יותר. מתעלים מעל עצמם, ערבים יותר איש לרעהו, רכושנים פחות, פתוחים יותר, לבביים יותר, קוראים יותר, ואפילו כותבים. יש להם המון זמן להיות עם עצמם, לחשוב, להתלבט, לשוחח... בחודש אחד של מילואים, רואה גבר ממוצע מגושדנ הרבה יותר זריחות מאשר בשנה שלמה. הגברים של עזה, לעומתו, רואים את כל הזריחות.

הניצחון הגדול יבוא עם שחר. העם שידע להעיר יותר טוב את השחר ינצח בסופו של דבר את העם ששלט בו, וייאלץ את העם המנוצח לקום בחושך ולבנות לו בניינים. אבל העם ההולך בחושך יראה עוד פעם אור גדול, וינצח עוד פעם את העם ההולך באור, וייאלץ אותו פעם נוספת לקום בלילה ולבנות לו בניינים. תמיד ינצחו המנוצחים את מנצחיהם ויזניחו את מראה השחר העולה. הם לא ילמדו לעולם.

רק תלמידי חכמים ילמדו לעולם ולעולמי עולמים. רק תלמידי חכמים יעירו לעד את איילת השחר, ויחיו לעד בעולם שיש בו גאולה ואין בו ניצחון. רחמה הצר של איילת השחר יהיה להם מקור בלתי נדלה להשראה. בכל שעה ושעה היא תהיה חביבה עליהם כבשעה הראשונה. בכל שעה ושעה הם יעירו אותו ויעוררו אותה עד שתחפץ...

*

לפני חמש עשרה שנה הרהיבה זריחה אחת את הנגב בתום תרגיל אש שהחל בשקיעה ונמשך כל הלילה. דודיק סידר את ארגזי תחמושת בתוך הנגמ"ש ואני ניקיתי את המקלע על הסיפון ואמרתי לו: "דודיק, עזוב את הארגזים וצא לראות זריחה יפה..." הוא לא הגיב והמשיך לאסוף תרמילים ריקים לתוך הארגזים.

"אתה מפסיק, דודיק, לא כל יום רואים זריחות כאלו..."

"אתה בעצמך מפסיד", עונה לי דודיק. "אני תמיד מנצח... את הפרינציפ של הזריחה כבר תפסתי מזמן".

עד עצם היום הזה אני ממשיך להפסיד. עד עצם היום הזה אני מסרב לתפוס את הפרינציפ ושואף לראות את כל הזריחות בעין בלתי מזוינת. הכתום המפציע ממשיך לרגש אותי עד דמעה, ואני ממשיך להסתיר את דמעתי מאחורי המשקפת, והדמעה מלחלחת את העדשה והעולם בוכה כי אינו יכול להכיל את היופי.

עוד אהיה עפיפון קשור בחבל אי נראה וילד קטן ינהג בי, וינווט אותי בנתיבים נסתרים של שמים.

עוד אעלה ואבוא ברקיע עוזו. עוד אהלך בהיכלו ואפייט קדוש קדוש קדוש. אלפי מואזינים יעלו בתוכי על גדותיהם ואני אהיה עולה על גדותיי ונוסק בסערה השמימה, דורש בשלומם של מיכאל ואוריאל, ונוחת אל תצפיתי משכבר הימים. אל מלוני הנטוש.

עוד אאמין באדם.

עוד אאמין בזריחות נטולות דיכוי.

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים