כל נדרֵי אלוהים פורחים באויר

פרשת מטות


חלק א: כל ההבטחות שאנחנו מבטיחים לעצמנו ולאחרים פורחות באויר

בכל יום ויום פורחות באויר אינספור הבטחות מילוליות שבני אדם מבטיחים לעצמם ולאחרים. כל יום מתאיידות כל ההבטחות הללו ומופָרות לעד. רק אם הן ממוענות ליהוה הן לא מתאיידות. כך לפחות כתוב בתורה. ההבטחות הממוענות ליהוה נוסקות היישר לרקיע השביעי, נקלטות בטייפ הגדול של יהוה, ונצרבות לעד בתודעתו. להבטחות הללו קוראת התורה "נדרים", ואין כל אפשרות למחוק אותן. בכל פעם שנדר מופר על ידי הנודר שלו נדלקת נורה אדומה קטלנית בטייפ של אלוהים.

כך מנוסחים הדברים הללו בפרק הנדרים שבתורה שהוא הפרק היומי שלנו "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיְהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). התורה קובעת בפירוש כי אין כל אפשרות להפר את הנדר הזה, גם אם תוצאותיו הרות אסון. הדוגמה הטראגית לכך היא ספורה של בת יפתח שהוקרבה כקרבן אדם בגלל נדרו של אביה. "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיְהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיְהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה. וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ… וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל יְהוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שופטים יא ל – לה)…

כשהשתלטו הרבנים על התורה הם הכניסו לטייפ הגדול של יהוה אפליקציה חדשה המאפשרת לפתוח את אינספור הנדרים הנוסקים לתוכו ולמחוק חלק גדול מהם. הם קראו "התרת נדרים" לאפליקציה הזאת. הם יצרו מסכת חשובה בשם מסכת נדרים שיש בה טכניקות רבות ומגוונות המספקות כלי פריצה ופתיחה והתרה והפרה של נדרים ושבועות ואיסורים וקונמים וחרמות.[1] במיזם "התרת נדרים" שלהם שחררו הרבנים אינספור נדרים שהיו כלואים בטייפ הגדול של יהוה ואפשרו להם לפרוח באוויר ולהתאייד. מאז פורחות באויר ההבטחות שאנחנו מבטיחים לאלוהים ממש כשם שפורחות באויר כל ההבטחות המילוליות שאנחנו מבטיחים לעצמנו ולאחרים.

במסכת אחרת הודו הרבנים בגילוי לב כי מיזם התרת הנדרים שלהם עומד בסתירה גמורה לכתוב בתורה, ואין אפילו קצה של חוט מקראי שעליו יכול המיזם המתירני והרפורמי הזה להסתמך. הם ניסחו זאת כך: "היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו".[2]

אני רוצה להאמין שהם התכוונו לומר כך: כל האמצעים כשרים כדי לחוקק את "חוק התרת נדרים" שיפריח באוויר את איומי האח הגדול האלוהי הגורמים לכל מאמיניו לחיות בפרנויה בשכבם ובקומם ובלכתם בדרך. גם אם חוק התרת נדרים מנוגד בעליל לחוק המקראי המקורי יש לחוקק אותו. גם אם כל ההליכים שהביאו לחוק הזה פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו יש צורך חיוני לחוקק אותו. כל האמצעים כשרים כדי לאייד ולהפריח באויר את כל האיומים הטוטאליטריים של בני אדם מגלומנים המייחסים את איומיהם לאלים שלא היו ולא נבראו.

לפניכם האגדה הפורחת באויר על אלוהים האומר כל נדרי בשעת קבלת שבת (התפרסמה ב"בא אל הקדש" לפני כעשר שנים). יש דמיון בין התוכן הרעיוני (תיאולוגי) של אגדה זו לבין תוכן הדברים שכתבתי כאן בפוסט זה. לעומת הדמיון האידיאולוגי תיאולוגי יש הבדל בסגנון . האגדה שנכתבה לפני עשר שנים מתייחסת לאלוהים ביחס הרבה יותר חומל ואוהב.

ב האגדה הפורחת באויר על אלוהים האומר כל נדרי בשעת קבלת שבת

פעם בשבוע, בשעת קבלת שבת, מנסה יהוה להתפלל "כל נדרי". לכאורה אין לקביעה זו על מה שתסמוך והריהי כפורחת באוויר, ואף על פי כן יכולה היא להסתמך על סוגיית "יש להם על מה שיסמוכו" אשר במסכת חגיגה. [3]

בתחילה קובעת סוגיית "יש להם על מה שיסמוכו" שאף-על-פי שהתורה לא התירה לנו להתיר את נדרינו, באו חכמי המשנה והתירו לנו לעשות זאת בפני חכמים המוסמכים לכך. להיתר הזה הוסיפו חכמי המשנה בגילוי לב את ההערה הבאה: "היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו". כלומר, אף-על-פי שאנחנו מתירים לכם להתיר את נדריכם, כדאי שתדעו שאין להיתרים הללו כל מקור תורני להסתמך עליו , והריהם כפורחים באוויר.

יום אחד בא רבי יהושע ויצא נגד הגילוי הכן של חבריו מן המשנה, וקבע כי "היתרי נדרים יש להם על מה שיסמוכו", וכי יש לנודרים המתירים את נדרם אילן גבוה להיתלות עליו – אלהים בכבודו ובעצמו, שמכריז ואומר בכל ערב שבת בין השמשות "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי".[4]

"באפי נשבעתי וחזרתי בי", מתוודה אלוהינו, "ולפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי, יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו, לאמר: לא לדעת כן נדרתי… – מתירין לו".[5]

כה אמר אלהים: "באפי נשבעתי ובזעמי נדרתי ובקצפי אסרתי ובחרוני החרמתי ובזעפי קיללתי ובכעסי הידרתי מכם כל הנאה. עכשיו, כשאני רגוע, אני מתחרט על הכל – "בכולהון איחרטנא בהון" – ולפיכך: "כל הנדרים והאיסורים והחרמות והקונָמות והכינויים והקנסות והשבועות שנדרתי ושנשבעתי מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה, בכולם התחרטתי בהם – כולם יהיו מותרים, מחולים, מושבתים, בטלים ומבוטלים. לא שרירים ולא קיימים. נדריי אינם נדרים ואיסוריי אינם איסורים ושבועותיי אינן שבועות..".

ג אנו מתירים לך, אלוהים, את כל נדריך ואיסוריך ומוחלים לך מחילות פורחות באוויר

בערב יום כיפור בין השמשות, כמו בשעת קבלת-שבת, מתמלא האוויר ריבואות נדרים פורחים. אין להם על מה שיסמוכו. ריבואות נדרים פורחים באוויר כמו עפיפונים מנותקים. כמו בלוני הליום. נשאבים אל אינספור פלנטות אחרות. לא חוזרים כלעומת שבאו. מתנתקים מכוח המשיכה של כדור הארץ.

בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו, העבריינים, מתירים לאלהים את כל הנדרים ומפרים לו את כל השבועות והאוויר צלול מאופק עד אופק. דממת כיפורים עד אין קץ – אף לא מכונית שתפר אותה, אף לא מטוס שישבור את מהירות הקול שבשמים ובארץ ובשמי השמים. רק ריבואות נדרים עולים כפורחים ואין להם על מה שיסמוכו ואין להם על מי להישען בשמים הריקים.

אילו היה לנו על מי להישען בשמים הריקים היינו מתירים להנחית את תפילת "כל נדרי" בכל ערב שבת בין השמשות. היינו מקבלים כל שבת בתפילת "כל נדְרֵי" ועוברים לתפילת "לְכוּ נְרַנְּנָה".[6] היינו הולכים ומרננים ומריעים לצור ישענו לפני רדת החשכה, והיינו אורבים – כמו מקשיבים – לתלונה האלוהית השבועית המתנגנת מדי ערב שבת בין השמשות, הלוא היא תלונת "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי". אך במקום להיפגע כמו תמיד, היינו מבינים מיד שלא צליל מתלונן מתנגן באוזנינו אלא צליל מתחנן – קריאה נואשת לעזרה, המקדימה את ההזדמנות השבועית המוחמצת של "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוחָתִי".

אילו היינו דרוכים עד כדי כך היינו עונים במקהלה: "באפך נשבעת, אלהים, וחזרת בך. ולפי שמחמת אפך ולא מדעת מיושבת נשבעת, יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו, ואומר: לא לדעת כן נדרתי מתירין לו את נדרו".

מיד אחר-כך היינו מסתדרים בשורה, ומכריזים בקול: "הכל יהיו מותרים לך, אלהים, הכל מחולים לך, הכל שרויים לך. אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא איסור ולא קונם ולא נדוי ולא שמתא ולא ארור, אבל יש כאן מחילה וחמלה וכפרה ואהבה. וכשם שמתירים בית-דין של מעלה כך יהיו מותרים מבית-דין של מטה".

וכך, סוף סוף, היינו סומכים גאולה לתפילה. את גאולת קבלת השבת היינו סומכים לתפילת "כל נדרֵי". וכך, סוף סוף, לא היו פורחים נדריו המותרים של אלהים באוויר, ולא היו מתאיידים לרקיע השביעי כלעומת שבאו. והיה להם על מה שיסמוכו, והייתה לתפילה גאולה להיסמך עליה, ובאה לציון גאולה.

[1] המהפכה של מסכת נדרים היא אחת הדוגמאות המרתקות למהפכה מתקנת שחוללו חז"ל בחוק המקראי (יש דוגמאות רבות נוספות של מהפכה מתקנת כזו כשם שיש לא פחות דוגמאות למהפכה מקלקלת).

[2] מסכת חגיגה פרק א משנה ח

[3] בבלי חגיגה י`, ע"א

[4] מתוך תפילת קבלת-שבת . לקוח מתהלים פ"ט, ל"ו

[5] בבלי חגיגה י`, ע"א; רש"י שם דיבור המתחיל "נשבעתי באפי"

[6] מזמור צ"ה בתהלים מתחיל ב"לכו נרננה לה` נריעה לצור ישענו", ומסתיים ב"אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי". מזמור זה, כידוע, הוא מזמור הפתיחה של תפילת קבלת-שבת.

פוסטים קשורים

הצג הכול

פרשת בלק גילוי אריות ראשון מאת רבי יוחנן: מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה וַיִּשָּׂא (בלעם) מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל (במדבר כד כג) – אמר רבי יוחנן: אוי לה

פרשת בלק מה קרה בין בנות מואב ובני ישראל? – על פי חז"ל לא היתה שם אלא פורנוגרפיה לאומנית ודמונית. כל בנות מואב ומדין היו זונות מיומנות וכל בני ישראל היו בחורי ישיבה שלא עמדו בפיתוי. הזונה הגדולה היתה