כל יום אני נזהר שלא לקחת מינון יתר (פומבדיתא) / עלמא די 6

למחרת נכנסתי כמורה חדש לכיתה י"ב בבית ספר ירושלמי ידוע. שיעורי הראשון בספרות חז"ל נדחה מפאת המילואים. חלק מהבנים של הכיתה כבר חבשו כיפות, והשאר הניחו את הכיפות ב"היכון" על השולחן שלפניהם. כשנכנסתי, העירו לי כמה תלמידים משועשעים שבוודאי טעיתי בכיתה, ושהם מחכים למורה ליהדות. (אותי הם חשבו למדריך גדנ"ע של הכיתה ממול).

אמרתי להם שאינני מבין את פירוש המילה "יהדות", וממילא אינני יכול להיות המורה ליהדות שלהם, אך לעומת זאת אני הוא זה שאמור ללמד אותם ספרות חז"ל, מה שמכונה בפיהם "תושב"ע" (בהברה מלעילית לעגנית).

לאחר שהתאוששו מההלם שאלו אותי היכן הכיפה שלי, ואיך זה שההופעה שלי רחוקה ביותר מהופעה של מורה ליהדות. שאלתי אותם למה בדיוק הם מתכוונים ב"הופעה של מורה ליהדות", והם הסבירו לי שהם מתכוונים למישהו עם כיפה וזקן וציצית בחוץ. למשהו כמו רב או לפחות שוליית רבנים.

אחר כך שאלתי את הבנים אם גם בשיעור מתמטיקה הם שמים כיפה על הראש. הם ענו, כצפוי, שרק במקצועות היהדות. וכששאלתי למה הם מתכוונים כשהם אומרים "מקצועות היהדות", ענה מישהו "מקצועות של הדתיים"... ומישהי הוסיפה: "מקצועות כאלו שהדתיים מלמדים..."

"ואתם ? - מה לכם ול'יהדות'? אתם יהודים?"

"אנחנו? - לא כל כך. אנחנו קצת יהודים. הם הרבה יותר יהודים מאתנו..."

המעגל נסגר. באותם ימים חייתי בתחושה שהתנועה הציונית תמה לגווע. שהיתה אפיזודה – תנועה לשחרור לאומי של העם היהודי – וראו איננה עוד. שהתנועה לעבר השחרור הלאומי היתה אמנם מרתקת ודינאמית, אך העם נותר סטאטי. באופן כזה שבה היהדות והיתה לדת, שבה הדת והיתה לכת רבנית, ושבו הרבנים להיות דובריה ומוריה הבלעדיים של היהדות. נסגר המעגל.

נערים מכיתה י"ב היו "קצת יהודים" (שעתיים בשבוע) – עת חבשו כיפות קרטון בשיעורי תושב"ע. שנה לאחר מכן הם יעברו להיות "קצת יהודים" בטרמפיאדות של החיילים. בחניונים. ברציפי התחנה המרכזית. בדרכם ממחנות פליטים לשבתות חופשיות יכרכו שוליות רבנים את גופם בתכריכים שחורים, ויעטפו את ראשם בכיפות קרטון שחורות.

בטרמפיאדות וברציפים יואילו שוליות הרבנים הללו להחתים את דרכונם היהודי של נערים-חיילים אלו, ולהאריך בכמה חודשים את תוקף זהותם היהודית ( תהיו קצת יהודים).

באותם ימים חייתי בתחושה שהעם היהודי ויתר מרצון על תעודת השחרור שהציעה לו המהפכה הציונית, ונסוג מתוך בחירה אל הגטו של העידן הטרום-אמנסיפציוני. עידן שבו תעודת הזהות הלאומית היתה מותנית בכרטיס חבר בכת הרבנית. עידן שבו בעיית "מיהו יהודי" לא היוותה בעיה כלל, משום שיהודי היה אך ורק מי שהוגדר כך על ידי הרבנים.

המעגל נסגר: הרבנים שהיו הממונים הבלעדיים על פירוש עיקרי האמונה של הכת הרבנית בגלות, ימשיכו להיות הממונים הבלעדיים על הגדרת הזהות הלאומית של העם היהודי בארצו. העם הזה ממשיך לבחור בהם. העם הזה אינו רוצה ואינו יכול להפסיק להיות כת. מה לי ולו?

והגולה שבי שב לארוז את מזוודותיו.

מאז מזוודותיי ארוזות. מאז ועד עצם היום הזה אני גולה בכל יום ויום מארצי וממולדתי וממריא אל גלות הרבה יותר מרתקת והרבה יותר עמוקה מלונדון. אל גלות פומבדיתא אני ממריא. אל העיר הגדולה פומבדיתא שעל הנהר הגדול פרת. ומשטח ההמראה שלי אל גלות פומבדיתא הוא משטח ההשראה של התלמוד הבבלי.

מאז ועד עצם היום הזה אני נמצא בעיצומה של תקופת הירידה השנייה בחיי.

מדי יום ביומו אני ממריא מארץ ישראל לפומבדיתא. שם אני נושא ונותן עם רש"י ורבי עקיבא בהוויות דאביי ורבא. שם אני מקשה לרבי יוחנן עשרים וארבע קושיות והוא מפרק לי עשרים וארבעה פירוקים, וסוגיה של עמוד אחד מתארכת לנו כאורך הגלות, ורב רחומי נמשך אחרינו יחד עם בר יוחאי ועם יהודה בן חייא ועם הגר"א ועם חוני ועם ריש לקיש ועם אלישע בן אבויה ועם יתר ילדי שערי חסד.

התלמוד הבבלי הוא לי משטח השראה יומיומי אל ארצות עלמא די. ארץ ישראל היא בסך הכל עולם ב' שלי.

מאלול תשל"ה ואילך אין ארץ ישראל לגביי אלא הכרח קיומי בדמות משטח נחיתה. אם גלות פומבדיתא היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שלי, הרי שישראל אינה אלא ארץ האפשרויות המוגבלות מאוד.

לפרנסתי אני נאלץ לדרוש דרשות. כל יום אני נאלץ לרדת מגגי ולנדוד בארצי ובמולדתי ולדרוש דרשות על הא ולדרוש דרשות על דא. אי אפשר להתקיים מתלמוד תורה בחברה שאיננה רבנית. חברה כזאת איננה יודעת להעריך את הלומדים תורה-לשמה. היא לא מממנת אותם ולא משחררת אותם ממילואים ולא משחררת אותם מסבך הביורוקרטיה, ולא מעריצה אותם ולא מאפשרת להם להיות פטורים מכל החובות הדמוקרטיות והשוויוניות הניצבות בפני האדם הנאור והאומלל.

בקיצור, מפני חטאיי גליתי ממקום תורה, ואני נאלץ לרדת מגגי ולדרוש דרשות לפרנסתי. נער הייתי וגם זקנתי ולא זכיתי שמלאכתי תיעשה בידי אחרים.

את צער הפרנסה וצער הקיום אני משכך בתלמוד-תורת-פומבדיתא. כמו שנאמר: "החש בראשו יעסוק בתורה. החש בעינו יעסוק בתורה. החש בכל גופו יעסוק בתורה".[1] תורת פומבדיתא היא סם מרפא לי, כמו שנאמר: "וזאת התורה אשר שם משה – אל תקרי שם אלא סם..."[2]

ואני נזהר שלא לקחת מינון יתר ולא להשתכר בשיכרון גבהים – תורת פומבדיתא היא טעם החיים, אמנם, אך בקלות היא עלולה להפוך לטעם המוות, כמו שנאמר: "... זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות..."[3]

מאלול תשל"ה ועד עצם היום הזה אני מכור לגלות פומבדיתא שהיא יותר מרתקת ויותר מסוכנת מכל הגלויות האחרות שניתן להעלות על הדעת. ומפאת הסכנה המרובה שהיא טומנת בחובה, אני כופה על עצמי מדי יום ביומו לרדת ממנה לארץ ישראל.

בכל יום ויום אני מחייב את עצמי לרדת לארץ ישראל מגגי אשר בפומבדיתא. זוהי כל תורת הציונות העכשווית שלי על רגל אחת.

הנה כי כן, אם גרמה לי אכזבת הגלות הראשונה לחלום על עלייה לארץ ישראל, הרי שעוצמתה המרתקת של הגלות השנייה גורמת לי לרדת לארץ ישראל. אי אפשר לשאת לאורך זמן עוצמה מרתקת כל כך כמו פומבדיתא. צריך בית לאומי לנחות ולהינחת בו על מנת לשוב ולהמריא אל על בכוחות מחודשים.

ואם הגלות הראשונה היא תוצאה ישירה של מות אלוהי ילדותי אשר ברא אותי בצלמו ובדמותו, הרי שהגלות השנייה היא עדות חיה ומתמשכת להולדתו של האלוהים שאני בורא בצלמי ובדמותי.

מדי יום ביומו אני בורא לי אלוהים בצלמי ובדמותי וממריא עמו אל גגי אשר בפומבדיתא.

[1] בבלי עירובין נד,ע"א [2] בבלי יומא עב, ע"ב [3] שם שם (אל תקרי שם שם אלא שם סם, כמו שנאמר: "שם סם לו חוק ומשפט")

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים