ישמע-אל לתפילת הגר (פאזל של אגדות מנותצות) / בא אל הקדש ו

הירידה לפילדלפיה היא הירידה השלישית בחיי. קדמה לה הירידה ללונדון. קדמה לה הירידה מצרימה.

בכ"ג תשרי תשל"ד (24 באוקטובר 1973) - שבועיים לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור - הלכתי לי לראשונה מארצי וממולדתי וירדתי מצרימה. יחד עם אלו שנותרו מן החטיבה חציתי את תעלת סואץ מערבה, ובכך יצאתי מיבשת מולדתי - אסיה - ונתקעתי בנקודה הצפונית-מזרחית של אפריקה, לשבעה חודשים רצופים של מלחמת התשה מוזרה.

כולם אהבו אז לומר שאנחנו עושים מילואים באפריקה - עובדה שהוסיפה נופך אקזוטי למעברים הבלתי פוסקים שהיו לנו בין האופוריה לבין הייאוש. מצד אחד לא הצלחנו להשתחרר מתחושת הכישלון שהתלוותה אל המלחמה הארורה ההיא, מצד שני לא רצינו להשתחרר מתחושת ההשתייכות לאימפריה החולשת על שתי היבשות המיתולוגיות של ארצות המקרא.

בלילות הקרים והארוכים של אפריקה, במהלכם של מארבי טנקים אינסופיים, לא חדלנו לתת ביטוי לייאוש ולאופוריה, ולא חדלנו להתווכח אם צריך להחזיר למצרים את החלק האפריקאי של תעלת סואץ, או שמא, יש להיאחז בו כדי להוות איום מוחשי על קהיר. בין הוויכוחים הנצחיים, הגעתי להכרה שאלוהי ילדותי לא ישוב עוד לעולם.

תמו להן שבע שנות אבלי. שבע שנים רעות של ניסיונות להעלות באוב את אלוהַי המת. שבע שנים שבמהלכן סיימתי את לימודי בישיבה התיכונית, שרתתי שלוש שנים בצבא ההגנה והכיבוש, והתחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית.

אל ההכרה שאלוהי ילדותי לא ישוב לעולם, התלוותה תחושה מפחידה ומרתקת שיחד עם אלוהַי אני מאבד את עמי ומולדתי.

קולות רבים החלו לקרוא לי במהלכם של המארבים האינסופיים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…". וטעם מתוק של תשוקה והרפתקנות נמהל בפחד הבוקע מן הקולות - טעם הגלות.

בלילות הקרים והארוכים של אפריקה, תכננתי את גלותי הראשונה. את מעט החופשות שהיו לי ניצלתי לארגון הנסיעה. למכירת חיסול.

בסוף אביב תשל"ד השתחררתי. בדרכי מאפריקה לאירופה עברתי בבסיס האם שלי - ארץ ישראל - כדי להשתחרר בה ולהחזיר לה את כל ציודי. הזיכוי שקיבלתי היה כרטיס חד-כיווני תל-אביב - לונדון, ופנקס של המחאות נוסעים דולריות.


למה שלחת ידך אל הנער?

מרגע שהמריא המטוס התמכרתי לתענוגו העתיק והמתוק של אברהם - תענוג ניתוץ האלילים. רסיסי אלילים מנותצים הותרתי מאחוריי, יחד עם רסיסי מולדת מנותצת ועם מנותץ. "עמכם אינו עמי", סיננתי לעבר הישראלים המדושנים שבמטוס המרופד, "ואלוהיכם אינו אלוהַי. אתם ממריאים הלוך ושוב - אני ממריא הלוך. נקודה. הולך אני מארצי וממולדתי ומבית אבי, וממריא אל עם ומולדת חדשים השוכנים בקצה מסלול הנחיתה אשר למרגלות מרבד העננים העמוק...".

כעבור ארבע שעות חצה הבואינג את העננים אשר מעל תעלת למאנש בדרכו אל מסלול הנחיתה. אני נותרתי בעננים.

רק שנה לאחר מכן, בשלהי אביב תשל"ה, הצלחתי לנחות. לא בלונדון. בארץ ישראל. בתוך ההריסות. בין האלילים המנותצים. קול שבור ומרוסק קרא אלי ממעמקים:

"אַבְרָהָם אַבְרָהָם, לָמָּה שָׁלַחְת יָדְךְ אֶל הַנַּעַר?...

אָרוּר אַתָּה - כָּל יְמֵי חַיֶּיך תְּשַׁקֵּם לַשָׁוְא אֶת הֲרִיסוֹתֶיךָ.

פָּזֶל שֶל רְסִיסֵי אֱלִילֶיךָ הַמְּנֻתָּצִים תְּשַׁחְזֵר לַשָׁוְא עַד יוֹם מוֹתְך.

אָרוּר אַתָּה וְאָרוּרָה הָאֲדָמָה אָשֶׁר תִּדְרוֹךְ עָלֶיהָ.

נָע וַנָד תִּהְיֶה בְּאַרְצְךָ וּבְמוֹלַדְתְּךָ וּבְבֵית אָבִיךָ...".


אני מנתץ משמע אני יהודי

עוד לפני שהתחלתי לקרוא כבר ידעתי לדקלם את האגדה על אברהם מנתץ האלילים.[1] אגדה זאת הייתה הלהיט של גן הילדים שלי, והייתה, כפי הנראה, ההצגה הראשונה של חיי. פעמים רבות חזרנו לספר ולהציג את האגדה על בוטיק האלילים הגדול של אבא תרח, ועל האנשים הטיפשים שבאו לקנות אלילים, ועל הילד האמיץ והחכם אברהם שעשה צחוק מכולם וניתץ את האלילים, וברח ליער, שם גילה את אלוקים האמיתי, השונה כל-כך מכל בובות האליל שאינן מדברות ואינן רואות ואינן שומעות...

במהלך המִחזור של אגדה זו הספקתי להציג את כל הדמויות – דמותו של האיש הטיפש שרצה לקנות אליל חדש וגדול, ודמותה של האשה הטיפשה שרצתה להאכיל את האלילים, ושל אבא תרח הטיפש ושל נמרוד הרשע, ושל האלילים עצמם.

דמותו של אברהם הייתה, כמובן, האהובה עליי ועל כל הילדים. לא רק בגלל ההזדמנות לעשות צחוק מכל המבוגרים, אלא בעיקר בגלל האישור לשבור ולנתץ ולהכות בלב לִבו של גן ילדים סולידי. השיא, כמובן, היה לקחת מקל גדול, ולעיני הילדים המתמוגגים לחבוט בכל הבובות והאלילים. אברהם היה ללא ספק גיבור גן הילדים שלי.

מאוחר יותר, כשלמדתי לקרוא ולמדתי חומש, מיהרתי לחפש בספר בראשית את הסיפור על אברהם מנתץ האלילים. כשנוכחתי לדעת שאין בתורה כל זכר להצגה הטובה ביותר בגן, עבר עליי משבר האמונה הראשון שלי.

עד היום אני מסרב להפנים את העובדה שאברהם של המקרא איננו מורד ואיננו מנתץ. עד היום אני מסרב לקבל את התורה שבכתב כפי שהיא. תמיד ראיתי בה עיבוד של אגדות ותורות בעל-פה שקדמו לה.

גם בעלי המדרש שבינינו מסרבים לראות באברהם סתם ילד-טוב-ירושלים ההולך בתלם שהציב לו אלוהיו. הם אינם מוכנים להשלים עם כך שאין בתורה הכתובה כל מידע על ראשיתו של אבינו . זאת, כפי הנראה, הסיבה שהמונותיאיסטים שבינינו רואים באב-רם שלנו את ממציאו הצעיר והנועז של המונותיאיזם; המורדים שבינינו רואים בו את אבי אבות המורדים הצעירים ומנתצי האלילים; המהפכנים שבינינו רואים בו את הגבר הצעיר שהביא לעולם את בשורת "עולם ישן עד היסוד נחריבה"; בחורי הישיבה שבינינו רואים בו את מי שעזב את כל הבלי העולם הזה לטובת תלמוד תורה בבית-מדרשם של שם ועבר; והחלוצים שבינינו רואים בו את הציוני הצעיר הראשון שהותיר מאחוריו בית אבא, קריירה ומולדת, והלך לגאול בעשר אצבעותיו את הארץ המובטחת.

וזאת, כפי הנראה, הסיבה, שכבר לפני שנים רבות המחשתי הן את תשוקת המורד שבי והן את תשוקת היורד שבי מבעד לדמותו של אברהם אבי אבות נוטשי המולדת ומנתצי האלילים.

אני מנתץ משמע אני יהודי. אני הולך לי ממולדתי משמע אני יהודי שורשי. אני הולך לי מבית אבי משמע אני יהודי מאוד שורשי...

וזה כפי הנראה מניע שאינו נגמר.

ירידה לצורך סטארט-אפ

הדבר המשמעותי הראשון שעשה אבינו אברהם לאחר עלייתו לארץ ישראל היה לרדת ממנה. כמו שנאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם".[2] אומנם בין העלייה לירידה הוא בנה שני מזבחות וערך סביבם שני טקסים, אבל לא היה בזה סטארט-אפ[3] משמעותי.

הסטארט-אפ המשמעותי של אברהם בארץ ישראל דלת האמצעים היה בעצם ההחלטה לרדת מצרימה - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כדי לשוב ממנה כשהוא "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב".[4]

לא כולנו אוהבים את הדרך המפוקפקת שבעזרתה הפך אבינו להיות כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. יש לנו נטייה טבעית להדחיק את העובדה שאבא עשה את עיקר הונו מניצול יופייה המרהיב של אמא, ומהפקרתה לחסדיו של פרעה. לא נעים לנו להודות בקשר הישיר שבין "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", לבין "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך".[5]

הרמב"ן, לעומת זאת, לא חוסך מאבינו את שבט ביקורתו - "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כוח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים...".[6]

"לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים", ממשיך הרמב"ן[7], וקובע כי בירידתו מצרימה סלל אברהם את דרך הירידה לכל הדורות הבאים אחריו. עד היום אנחנו ממשיכים להדחיק את העובדה שאברהם שהצליח לבנות ולהיבנות בארץ הוא גם היורד שחזר מולטי מיליונר, ולא רק החלוץ האידיאליסט שהלך לו מארצו וממולדתו. קשה לנו להודות בכך שאבי אבות המייסדים הוא גם המהמר שעשה הון מיופייה של אשתו, ולא רק המאמין המוסרי ההולך אחר הקול האלוהי הקורא אליו.

אחרי הכל, מדוע לא סמך המאמין ההולך אחר הקול האלוהי על בעל הקול שייטיב עִמו ברעב של הארץ המובטחת? – אולי מפני שסמך על חוש ההימור שלו? אולי מפני שהחוש המסחרי המפותח שירש מאביו סוחר האלילים גרם לו להרגיש שמאחורי הדלות הבלתי נסבלת של הארץ המובטחת מסתתר עושר אחד גדול? אולי גרם לו חושו המסחרי להבין, שיש פוטנציאל כלכלי עצום לשילוב שבין הרוחניות הארצישראלית של הארץ המובטחת לבין החומריות המצרית שלה?

"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" - עד כה נהג אבינו באשה שאִתו כאילו "יופייה אינו ידוע"[8], אבל בעת מצוקה הוא חש את הערך הכלכלי שיש ליופי הזה. הוא יודע שאין להבל היופי ערך כלכלי בארץ הקֹדש, ומחליט לממש אותו במצרים – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - שבה ניתן לעשות הון עתק מיופי של אשה. אבינו היה היהודי הראשון שיצר את התלות האינסופית בין רוחניותה הדתית של הארץ המובטחת לבין חומריותה הכלכלית של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

מכאן והלאה תמשיך קרן השפע המצרית להניב לאבינו רווחים עצומים בבורסה העולמית. אבינו יהיה משוחרר לעד מדאגות פרנסה - הוא יוכל להתמקד בעשרת ניסיונותיו, ולבחון את יתר האקספרימנטים הדתיים שלו בתנאי מעבדה אלוהיים.


אברהם – הלוחם האמיץ והמוסרי מכולם

לעומת חטאו של אבינו בהפקרת אשתו, בולטת עוצמתו המוסרית במקרים לא מעטים. לפסגת הישגיו המוסריים מגיע אבינו העשיר במהלך העימותים שהיו לו עם גברים עשירים אחרים. תמיד השכיל לתת לעימותים הללו טעם טוב של צדק ואחוות גברים. כך הסתיים העימות שלו עם פרעה במצרים, וכך יסתיימו כל העימותים והמפגשים שיהיו לו עם לוט, עם מלך סדום, עם מלכי צדק מלך שלם, עם אבימלך, ועם עפרון. אבינו הוא האב טיפוס של בעל ההון שוחר השלום והיושר. כשפרצה מחלוקת בין רועי אברהם לבין רועי לוט, השכיל אברהם למנוע מן המחלוקת הזאת להתדרדר אל האלימות. הוא עשה זאת באמצעות חלוקת הארץ. הוא פנה אל לוט בהצעה הבלתי נשכחת: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רועַי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלוא כל הארץ לפניך היפרד נא מעלי – אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה".[9]

אבינו ידע היטב כיצד לעצור את הריב בְּאִבּוֹ ולמנוע הסלמה. הוא ידע לוותר בשעת הצורך, ולא ראה בזה כל ביטוי של חולשה. אף פעם לא ניצל את הונו כדי לשלוט וכדי לכבוש וכדי לדכא.

אלהים הבטיח לו פעם אחר פעם את הארץ הזאת, אך הוא לא מיהר לממש את ההבטחה, ולא יזם מלחמה לשחרור השטחים המובטחים. את כל העימותים הגבריים ידע לסיים בטעם טוב של אחווה וברית שלום. אבינו היה אביר הצדק של מסדר "בני-ברית" הגברי.

המלחמה היחידה שבה השתתף אברהם הייתה מלחמת אין ברירה, ולה מטרה אחת ויחידה - חילוץ שבויים. במלחמה זאת, הידועה כ"מלחמת המלכים", התגלה אבינו כלוחם אמיץ וכמצביא דגול. ייתכן מאוד שבהיסטוריה של כל מלחמות ישראל לא נרשמה מלחמה יותר אמיצה, יותר מהירה, יותר יעילה ויותר מוסרית.

קדם למלחמה הזאת דיכוי וכיבוש של שתים-עשרה שנים, שבמהלכן שלטו ארבעה מלכים מצפון הארץ בנתיניהם של חמישה מלכים אחרים מאזור ים המלח. בשנה השלוש-עשרה מרדו חמשת המלכים, ובשנה הארבע-עשרה דיכאו ארבעת המלכים את המרד ולקחו שבויים רבים וביניהם את לוט בן אחי אברהם.

כשנודע הדבר לאברהם הוא אסף את היחידה המובחרת שלו המורכבת מ- 318 חניכים ילידי ביתו, ותוך ימים מועטים הוא שם קץ לקרב בין תשעה מלכים שנמשך ארבע-עשרה שנה. במהירות ירדו אברהם ו- 318 המופלאים מאֵלוני-ממרא עד ים המלח, שם החלו מיד במרדף אחר צבאות ארבעת המלכים. הם רדפו אחריהם עד דן, ומשם התפצלו לשני כוחות והמשיכו לרדוף עד חובה אשר משמאל לדמשק. לא ברור כמה שעות נמשך המרדף המקדים מים המלח עד דן. לעומת זאת המרדף הסופי מדן עד דמשק נמשך לילה אחד. בסופו של המרדף שחררו לוחמיו של אברהם את כל השבויים, ולוט ביניהם.

עם תום ממבצע החילוץ הציע לו מלך סדום: "תן לי הנפש והרכוש קח לך". אברהם השיב לו את התשובה הבלתי נשכחת: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל הַשֵׁם אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָך...".[10]

מטרתו של אברהם במלחמה היחידה של חייו הייתה מוגבלת – לחלץ שבויים ולשוב עם כוחותיו בשלום. הוא לא נתן למלחמה הזאת לסחרר אותו – לא סיפח שטחים מובטחים, ולא לקח שלל. אף לא חוט. אף לא נעל. אף לא שרוך. אף לא שעל.


הגר פורצת את כל שערי התפילה הנעולים

על רקע עמידתו המוסרית של אבינו מול מלכים וגברים עשירים, מבליט סיפורה של הגר פשע נוסף שלו במעגל המשפחתי הפנימי. הגר הייתה שפחתה של שרה, והייתה חלק מן הרכוש שעשה אברהם במצרים. כשפחת שרה היא ניתנה לאברהם והרתה לו. כתוצאה מכך הקלה בכבוד גבירתה.

הקלות שבה נהגה השפחה ההרה בגבירה העקרה גרמה לגבירה להתלונן עליה בפני הגביר שאמר "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך".[11] שרה עינתה את הגר כטוב בעיניה, והגר ברחה למדבר.

"חטאה אמנו בעינוי הזה", כותב הרמב"ן, "וגם אברהם חטא בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".

חטא חטאו אברהם ושרה העשירים כאשר עינו את שפחתם הענייה, וכעונש ישיר לכך יענו בני המעונה את בני המענים במשך דורות רבים.

"יש לזכור כי בימי הרמב"ן הייתה ארץ ישראל בידי הערבים בני ישמעאל", מעיר ישעיהו ליבוביץ, "ובאותה תקופה רובו של עם ישראל היו תחת שלטון ישמעאל, ואף רובה של ארץ ישראל הייתה אז בידי הערבים, והרמב"ן אינו מהסס לכתוב דברים נוקבים אלה שהקב"ה השליט את ישמעאל על ישראל בגלל חטאה של שרה לאמו של ישמעאל ומשום שאברהם הניח לאשתו לנהוג כפי שנהגה. לדעת הרמב"ן, שמרבים כיום בקִרבנו לצטטו בעניין ארץ ישראל, אנו היהודים נתגרשנו מארצנו, ולתקופה היסטורית ממושכת תפסו צאצאי ישמעאל בן אברהם את מקומנו בארץ הזאת, יען אשר גורש מבית אביו. מדברי הרמב"ן אלה יש מקום להרבה מאוד מסקנות ומחשבות לדורות, עד היום הזה".[12]

הגר הייתה האדם הראשון שתיקן לדורות הבאים את התפילה האישית המתפרצת, כמו שנאמר "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי"[13] - "הנה קריאת שם ה' היא התפילה", מסביר הסְּפורנו, "באומרה 'אתה אל ראי' אמרה הגר אתה אל של ראייה בכל מקום ולא בביתו של אברהם בלבד כאומרם ז"ל, כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".[14]

אברהם, כידוע, היה האדם הראשון שעשה סדר בתפילות המתפרצות, ונעל אותן בתוך סידור תפילה.[15] הגר, לעומת זאת, הייתה האדם הראשון שפרץ את כל שערי התפילה הנעולים.

אין שער שיישאר נעול אל מול תפילתה הכואבת של האשה השפחה שבעלה הַגביר עשה בה מעשה אונאה, כמו שנאמר "לעולם יהא אדם זהיר באונאתה של אשתו – שמתוך שדמעתה מצויה פורענות אונאתה קרובה לבוא", ונאמר "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה".[16]

כל שערי התפילה ננעלו חוץ משערי תפילתה של הענייה המעונה – השם שמע אל תפילתה והביא לעולם את ישמעאל. אברהם לא נזהר באונאתה של הגר אשתו, וכתוצאה ישירה מכך באה פורענות על בניו ועל בני בניו.

"הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע השם אל עניך"[17] - יותר מכל שם אחר מגלם השם "ישמעאל" בזיכרון הקולקטיבי שלנו את שערי השמים הפתוחים לעד בפני המעונים. ויותר מכל שם אחר מגלם השם "ישמעאל" את הפורענות הבאה במוקדם ובמאוחר על המענים.

כולנו בני השפחה המעונה ממש באותה מידה שכולנו בני הגבירה המענה. וממש באותה מידה שבה כולנו מצווים על "לֹא תְעַנּוּ אֶת הַגֵּר הַגָּר בְּאַרְצְכֶם כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"[18], כך מצווים כולנו על "לֹא תְעַנּוּ אֶת הַגֵּר הַגָּר בְּאַרְצְכֶם כּי מְעֻנִּים הֱיִיתֶם עַל יְדֵי בֵן הָגָר".

לא תענו את הגר הגר בארצכם כי מעונים הייתם על-ידי בן הגר שמעונה הייתה על-ידי אמכם ואביכם שהלכו להם מארצם וממולדתם כדי לבנות ולהיבנות בארץ ישראל וליצור בה חברה מוסרית וצודקת.

אל תלמדו רק את מעשיהם היפים והטובים של האבות המייסדים. אל תונו את עצמכם ואל תתנו לעצמכם להדחיק את חטאי אבותיכם. לימדו אותם ושננו היטב. לַמדו אותם לבניכם ולבנותיכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך.



[1] תרח עובד אלילים היה. פעם אחת הלך למקום מסוים והושיב אברהם מוכר תחתיו. בא איש אחד וביקש לקנות לו אליל. אמר לו אברהם: בן כמה אתה? אמר לו: בן חמישים. אמר לו: אוי לאותו אדם, שאתה בן חמישים ותסגוד לבן יום. והיה האיש מתבייש והולך לו. פעם אחרת באה אשה אחת ובידה קערת סולת. אמרה האשה לאברהם: הא לך, הקרב לפניהם. עמד אברהם לקח מקל ושבר את כל האלילים ונתן את המקל ביד הגדול שבהם. כשבא אביו אמר לו: מה אשקר לך - באה אשה אחת עם קערת סולת ואמרה לי הקרב לפניהם. זה אמר אני אוכל קודם וזה אמר אני אוכל קודם. קם הגדול שבהם לקח מקל ושבר את כל השאר. אמר לו תרח: מה אתה עובד עלי - וכי יודעים הם? אמר לו אברהם: ולא ישמעו אוזניך מפיך? לקח תרח את אברהם ומסרו לנמרוד. אמר לו נמרוד: עבוד לאש! אמר לו אברהם: אעבוד למים שמכבים את האש. אמר לו: עבוד למים! אמר לו: אעבוד לעננים הטעונים מים. אמר לו: עבוד לעננים. אמר לו: אעבוד לרוח הנושאת את העננים. אמר לו: עבוד לרוח, אמר לו: אעבוד לאדם היכול לרוח. אמר לו: סתם דברים אתה אומר - לא תעבוד אלא לאש, הריני משליכך בו, ויבוא אלוהיך שאתה משתחוה לו ויצילך ממנו. היה שם הרן שפסח על שני הסעיפים ואמר: אם ינצח אברהם אני מאברהם, ואם ינצח נמרוד אני מנמרוד. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצל אמר לו (נמרוד): עם מי אתה? אמר לו: עם אברהם. נטלוהו והשליכוהו באש ונחמרו מעיו ויצא ומת על פני אביו. זהו שכתוב "וימת הרן על-פני תרח אביו". (תורגם מארמית על-פי בראשית רבא פרשה ל"ח פִּסקה י"ג) [2] בראשית י"ב, י' [3]Start-up - קום פתאום, התחלחל, קפץ ממקומו, עלה פתאום לגדולה, התנע (מתוך מילון עברי-אנגלי אלקלעי) [4] בראשית י"ג, ב' [5] שם י"ב, י"א-י"ג [6] רמב"ן שם שם, דיבור המתחיל "ויהי רעב בארץ" [7]…ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, [8] עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על-ידי מעשה הכיר בה. (רש"י) [9] בראשית י"ג, ח' [10] בראשית י"ד, כ"ג [11] בראשית ט"ז, ו' [12] ישעיהו ליבוביץ, "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" (ירושלים 2000) עמ' 61 [13] בראשית ט"ז' י"ג [14] סְפורנו שם, דיבור המתחיל ותקרא שם ה' [15] בראשית רבה, פרשה ס"ח פסקה ט'.... "אברהם תיקן תפילת שחרית...". [16] בבלי ברכות ל"ב, ע"ב [17] בראשית ט"ז, י"א [18] שמות כ"ב, כ'

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע