ילדי ה"חיידר" הירוק (יה בשבט ה׳)


עד לסופה של המאה התשע עשרה לא היה כל קשר בין החמישה עשר בשבט לבין הנטיעות. במהלך המאה העשרים הפך טקס הנטיעות למאפיין עיקרי בהגדרתו של טו בשבט בתוך התרבות הישראלית.

בטו בשבט תר"נ 1890 קיים הרב זאב יעבץ, מנהל בית הספר בזכרון יעקב, עם תלמידי בית ספרו, את מה שמקובל כיום כטקס הנטיעות הראשון. בדברים שכתב ב"הארץ" הבהיר יעבץ את המניע שמאחורי יוזמתו:

"למען חבב את הנטעים... יש לבית הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות. לערוך בו במערכת ברוב חן והדר את העצים[1], הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי".

בקטע הקצר הזה אנו מבחינים קודם כל בצורך לטעת ו"לתקן" את הארץ השוממה. כמו כן אנו מבחינים בהכרתו של המחנך את עוצמת הטקס ואת הבנתו שדפוסים חדשים מוחדרים בצורה הטובה ביותר דרך ילדים. בנוסף לכך אנו רואים בצורה מרתקת איך מעבירים טקס מיתי מן האחד במאי הפגני אירופי[2] אל טו בשבט הציוני ארצישראלי.

המסורת שהחדיר יעבץ המשיכה להתקיים בזכרון יעקב וכפי הנראה בעוד כמה מושבות במשך כחמש עשרה שנה, ומעניינים בהקשר הזה דבריו של המחנך ח"א זוטא מיפו שכתב ב-1904:

"... מקנא אני בכם חברי המורים אשר במושבות שיכולים אתם לקיים את המנהג היפה והמועיל נטיעת עצים בראש השנה לאילנות..."[3]

ואמנם, שנתיים לאחר מכן, באסיפה הכללית של הסתדרות המורים העבריים ביפו מציע זוטא "לחוג את טו בשבט מפני שהוא חג האילנות, חג הטבע... אני מציע להטיל לחובה לעשות חג נטיעת עצים בטו בשבט בכל בתי הספר".[4]

הצעתו של ח"א זוטא התקבלה. ב1907 (או 1908) התקיים טקס נטיעות מפואר במקווה ישראל, ב1910 נרשם טקס הנטיעות הראשון בתל אביב, וב1913 צירפו המורים העבריים הירושלמיים את תלמידיהם לקונצנזוס הציוני הנוטע בטו בשבט.

טו בשבט הוא כפי הנראה החג היהודי היחידי שהוכרז כחג על ידי הסתדרות המורים. יתרה מזאת: טו בשבט הוא החג היהודי היחידי שנועד באופן גלוי להיות חג של ילדים. אפילו מילון אבן שושן מתאר את טו בשבט כחגם של ילדי בית הספר.

בשנת תר"ע (1910), שנתיים לאחר שהסתדרות המורים בארץ ישראל הכריזה על טו בשבט כעל חג הנטיעות לילדים, נחוג ברוב פאר חג הנטיעות הראשון בתל-אביב, העיר העברית הראשונה. לכבוד החג הזה כתב המשורר ש. בן ציון את השיר הבא על פי המנגינה המפורסמת של "שיר החיידר"[5]

מרחב שדה וירק עצים,

ילדים נושאים את,

שם הרבי לתלמידים

מורה אלף בית.

זאת התורה, ילדי חמד,

למדו, שמרו נא,

נטעו, זרעו זאת הארץ,

תור האביב בא.

עץ זה - אלף, עץ זה - בית הוא

אף הגימל - עץ,

אותות עצים בספר ירוק

רחב עד אין קץ! זאת התורה...

זאת הארץ הרוו אבות

זיעה, חלב, דם -

יבוא אביב תפרח כולה

יפרח גם העם, זאת התורה...

דוקא בגלל פשטותו בולטת בשיר ילדים זה עוצמת המחאה והמרד של המהפכה הציונית. "זאת התורה"[6] החדשה אשר שם[7] ש בן ציון לפני ילדי ישראל החדשים הנושאים על כתפיהם אתי חפירה בתוך מרחב הלימוד הירוק והאינסופי המחליף את החיידר הטחוב והחשוך. וזהו האלף בית החדש שהרבי החדש מורה לתלמידיו החדשים: אלף - עץ, בית - עץ, גימל - עץ, כל האותיות - עץ. את כל האותיות החדשות הללו ינטעו הרבי ותלמידיו הצעירים באדמה, ויכתבו ממנה ספר תורה חדש לחלוטין. ספר התורה החדש לא יהיה מצהיב מיושן - הוא יהיה "ספר ירוק רחב עד אין קץ", והספר הירוק הזה יביא את האביב ואת תל-אביב. אפילו את רמת אביב ג.

טו בשבט הוא הסנונית המבשרת את בוא האביב. טו בשבט הוא הנקודה הראשונה במנהרת החורף החשוכה שבה מתחילים לראות את אור האביב. החורף, אליבא דבן ציון, הוא כמובן הגלות הבאה לידי ביטוי בילדי "חיידר" חוורים הנאלצים לדקלם את האלף בית שלהם מתוך ספרי תורה מצהיבים ומיושנים. הילדים החדשים של תל אביב יביאו את האביב. הם לא ילכו ל"חיידר", אלא ינטעו כל כך הרבה עצים עד שהארץ כולה תתעורר משנת החורף הארוכה שלה, כשהיא ירוקה ופורחת.

ש. בן ציון נמנה על הדור שעבר את "טראומת החיידר". המודל הביאליקי הזה של ילד בן שלוש שמביאים אותו לחיידר ומלמדים אותו אל"ף בי"ת קשור לקריעתו של הילד הזה מן העצים ומן הטבע. את כל הילדים מוציאים מעולם העצים ומכניסים לעולם האותיות על מנת להעבירם את מבחני ההישרדות הספארטאניים של עם הספר. הטובים שבהם יהיו אשפי אותיות, יהיו תלמידי חכמים, יהיו מקובלים, יהיו רבי עקיבאים לומדים חברותא עם הקדוש ברוך הוא.

איך הם ילמדו חברותא עם הקב"ה? - הוא יקשור כתרים לאותיות והם יתירו אותם. אלו שיעברו את כל מבחני האותיות יזכו להיות ילדים כפופים וחוורים שיתבודדו במערותיהם וישחקו שבץ נא עם אלוהים.

תלמידי החכמים והמקובלים הם אליטת האותיות של עם הספר. זוהי אליטה מתבודדת החיה חיי עולם במערת המקובלים, ושואפת להפוך את כל האובייקטים של העולם לאותיות שיצטרפו לכדי שמו המפורש של אלוהים. הם לא מעוניינים לצאת אל מחוץ למערה על מנת לראות את הטבע ואת העצים כשהם לעצמם. כל העצים והגבעות הללו אינם, אליבא דידם, אלא העתק עמום של התורה הצלולה, שאינה אלא תערובת קסומה של אותיות פורחות.

אם המקובלים אמרו : חדלו לכם מן העצים והאבנים ולכו אל האותיות, כי הכל אותיות והכל צירופים, בא ש. בן ציון ואמר חדלו לכם מן האותיות ולכו אל העצים. בשיר הילדים הפשוט והמגושם שלו מנסה ש. בן ציון לעשות את כל הדרך חזרה מהאותיות אל העצים.

בסדר טו בשבט מנסים המקובלים להפוך את העצים ואת הפירות לאותיות, ולצרף מהם צירופים מקודשים. לשם כך הם טועמים כל פרי ופרי בדבקות חושנית, ועם כל לעיסה ולעיסה הם מתכוונים להפוך את הפירות הנלעסים לאותיות שתפרחנה באויר, תעפלנה השמיימה, תשפענה שפע בעולמות העליונים, ותגענה אל פינותיו החבויות ביותר של האל שאינו אלא ספר, ואינו אלא צירוף של אותיות.

יש לחדול מאובססיית האותיות הזאת, אומר בן ציון בדרכו, כשם שביאליק, ברדיצבסקי, טשרניחובסקי, גורדון, ברנר ורבים אחרים אמרו כל אחד בדרכו. יש להוציא את שד האותיות מתוך הבקבוק, ולשחרר את העם הזה מדיבוק האותיות שלו. הדיבוק הזה מסוכן, הוא משאיר אותנו בגלות, ואת המנהיגים הפוטנציאליים שלנו הוא משאיר במערתם מנותקים מן העולם הריאלי ומנוערים מן האחריות ההסטורית ומן המעורבות הפוליטית. יש לקחת את כל הילדים הקטנים בטו בשבט, ולהוציא אותם למרחב - אל החיידר הירוק והאינסופי. כל ילד וילד יקח את ויטע אות. לא לומדים אותיות, אומר בן-ציון לילדי תל אביב של 1910, הופכים אותם לעצים רכים ונוטעים אותם.

ילדי תל אביב לעולם לא ישתחררו מזה.

הם לא ילמדו לעולם...

[1] יש כאן אלוזיה של עצים למערכה בבית המקדש, ראו, למשל, משנה אבות פרק ה משנה ה ; בבלי יומא כב ב, ושם כז ע`ב, וראו פירושיהם של רשי והתוספות שם. [2] יש כמובן קשר מהותי בין האחד במאי האתיאיסטי סוציאליסטי ש"הוחדר" בתחילת המאה לאחד במאי הפגני... [3] ההשקפה, יט בשבט תרס"ד (1904) [4] ראו על כך אצל י רוט רותם "טו בשבט מיום קובע למעשר פרי האילן לחג הנטיעות" - מחקרי חג 1, תשמ"ח עמוד 59 [5] ראו על כך עוד אצל לוינסקי, ספר המועדים כרך ה עמוד 471 [6] זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד` מ`ד, ומתוך סדורי התפילה בסדר הכנסת ספר התורה לארון) [7] אל תקרי `סם` אלא `שם`

פוסטים קשורים

הצג הכול

בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו ששני חגי אילנות הם - "טו בשבט" ו"יה בשבט". שני חגים אלו מתחוללים באותו יום בשנה (חמישה עשר בשבט), ויש ביניהם ניגוד עז ומשלים. בתורה הכתובה אין אמנם כל התייחסות מפו

א.ד. גורדון: לצורך עניינינו ארשה לעצמי לחדש שם בצורת "חויה" על משקל "הויה"[1] א.ד גורדון: החויה היא מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה ; זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדי

אמר רבי יהושע בן חנניה: מעולם לא נצחני אדם, חוץ מאשה תינוקת ותינוק... (תינוקת מה היא?) פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: "רבי לא שדה היא זו?" אמרתי לה: