יום הזכרון ל3000 הרוגי פוגרום מִי לַיהֹוָה אֵלָי

פרשת כי תשא

בשבעה עשר בתמוז מתחיל החום הגדול ביותר של הקיץ. החל מיום זה נסגרים כל פתחי הנסיגה והאוורור. האביב וניצניו נותרו מאחור, והסתיו, שגם הוא יחלוף לו, טרם נראה באופק. ריח חזק של שריפות נישא באוויר, כשהוא מעלה עמו ניחוח חרוך של קנאה קמאית.

הצמיגים והיערות הנשרפים יביאו עמם את טעם החורבן והקנאה. בבת אחת יחרה אפינו ותחרד נשמתנו ויתחדד ניחוח החורבות החרוכות. מעל כל גבעה רעננה, ומתחת לכל קבר שייח יעלה ויבוא לאפינו הניחוח הזה, כשהוא מחדיר לנו את התחושה שהאביב חלף עבר לו ופסטיבל החורבן והקנאה הגיע.

—————————————————

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז – נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת[1], וּבָטַל הַתָּמִיד[2], וְהָבְקְעָה הָעִיר[3], וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה[4], וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל[5]."[6]

אירוע הבקעת העיר, כמו גם ההחלטה על ביטול קרבן התמיד, מסמלים את החורבן. שריפת התורה, לעומת זאת, כמו גם שבירת הלוחות והכנסת הצלם להיכל הם נוסחה בדוקה לאירוע פרובוקטיבי שיביא בעקבותיו פיגוע קנאי המוני.

בשבעה עשר בתמוז ירדו הקנאה והחורבן לעולם. מאז ועד עולם אין לך קנאה ללא חורבן ואין לך חורבן ללא קנאה. מאז ועד עולם נשרפים כתבי קודש, נשברים לוחות, ומוכנסים צלמים להיכל. כל אלו מובילים לידי הבקעת ערים מכותרות, ולידי ביטול אשליית ה"תמיד" הילדותית לעד ולעולמי עולמים.

——————————————————–

עד עצם היום אנו מזהים את עגל הזהב עם שבירת הלוחות ולא עם התפרצות הקנאה של משה שהכריז "מִי לַיהֹוָה אֵלָי"[7], והורה לקנאֵי שבט לוי לקנא קנאה גדולה ליהוה, ולהרוג אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ[8]. זאת אחת הסיבות לכך ששבעה עשר בתמוז נחרת בזכרון הקולקטיבי שלנו כ"יום שנשתברו בו הלוחות" ולא כיום הזכרון ל-3000 הרוגי פוגרום "מִי לַיהֹוָה אֵלָי".

אחרי הכל, מה כבר יש לנו לומר על 3000 אחים, רֵעִים וקרובים שחוטים? – אחרי כל השנים הללו הפך טבח כזה להיות כל כך נדוש ושגרתי בעינינו… אין לו בכלל רייטינג, ואין לו סיכוי לעבור מסך. איך בכלל אפשר להשוות את הרייטינג העלוב של הפוגרום הנדוש הזה עם הרייטינג מרקיע השחקים שזוכה לו תמונתו שוברת הקופות של משה הוליוודי עם קרניים וזקן ארוך עד הברכיים, כשהוא מגביה את הלוחות גבוה גבוה עד לשמים?!

[1] על פי הגמרא (בבלי תענית כח ב) עלה משה להר סיני בשביעי בסיון, למחרת מתן תורה. ארבעים יום הוא היה על ההר, כך שהיום הארבעים הוא שבעה עשר בתמוז. ביום זה הוא ירד מההר ושבר את הלוחות

[2] לא נותרו יותר כבשים להקריב את קרבנות התמיד היומיים

[3] ירושלים. בימי חורבן בית המקדש השני. בימי הבית הראשון הובקעה ירושלים בתשיעי לתמוז (ראי/ה ירמיהו נב ו-ז)

[4] השם אפוסטמוס הוא בלטינית postumus – כינוי הניתן לאדם לאחר מות אביו. היו כמה מצביאים רומיים שנתכנו כך, אבל לא ידוע לנו זמנו ועניינו של מעשה שריפת התורה (שטיינזלץ בפירושו לתלמוד הבבלי תענית כו ב)

[5] התלמוד הירושלמי (תענית פרק ד` הלכה ה) מביא שתי אפשרויות לגבי זהותו של מכניס הצלם להיכל – על פי אפשרות אחת מדובר באפוסטמוס ועל פי השניה במלך מנשה. רש"י בפירושו לתלמוד הבבלי (תענית כו עמוד ב) מפרש כי מכניס הצלם להיכל הוא מנשה.

[6] משנה, תענית ד משניה ו

[7] שמות לב כו

[8] שמות לב כז