חַוָה היא האִמְ-אִמָא של כָּל חוֹוֵי החֲוָיָה

פרשת בראשית

המלה "חֲוָיָה" נוצרה על ידי הכהן הגדול אהרן דוד גורדון - "ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם בצורת "חֲוָיָה" על משקל "הֲוָיָה"..." (גורדון בתוך "האדם והטבע"). הוא חש צורך עמוק במילה המביעה את התשוקה הגדולה לחיות את ההוויה מבפנים ולא רק לתאר אותה מבחוץ.

השילוב של "חיים" ו"הֲוָיָה" יצר בנפשו את המלה "חֲוָיָה", שהיא "מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה" (שם). פעולות כמו "תיאור", "הכרה" ו"התבוננות" מתארות את ההֲוָיָה מבחוץ.

כל הפעולות הללו שומרות מרחק בין הסובייקט (האדם) לבין האובייקט (ההוויה). ה"חֲוָיָה" מבטלת את המרחק הזה ומביאה אותנו אל הנקודה שבה "תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה". ממש כמו 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד).

האדם החוֹוֶה הוא האדם המתמזג עם ההֲוָיָה, ומסיר את כל המחיצות שבינו לבינה. האדם החוֹוֶה הוא זה שיש בו את המינון הנכון של אדם וחוה. רק אדם שמסוגל לחיות את ההֲוָיָה מבעד ל"חַוָה" שבו יכול להיות אדם חוֹוֶה. רק חוה שיודעת לאכול מעץ הדעת טוב ורע יכולה להיות אדם חוֹוֶה.