חלום רטוב על פלח רימון ופתרונותיו העסיסיים / עלמא די 19


הבא על אמו בחלום - יצפה לבינה, שנאמר 'כי אם לבינה תקרא' (משלי ב ג)

הבא על נערה מאורסה - יצפה לתורה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דברים לג ד) - אל תקרי מורשה אלא מאורשה

הבא על אחותו בחלום - יצפה לחכמה, שנאמר 'אמור לחכמה אחותי את' (משלי ז ד)

הבא על אשת איש בחלום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא...

הרואה גפן טעונה בחלום - אין אשתו מפלת נפלים, שנאמר 'אשתך כגפן פריה' (תהלים קכח ג)

הרואה תאנה בחלום - תורתו משתמרת בקרבו, שנאמר 'נצר תאנה יאכל פריה' (משלי כז יח)

הרואה אווז בחלום - יצפה לחכמה, שנאמר 'חֹכמות בחוץ תרֹנה' (משלי א כ)

הבא עליה (על האווז) בחלום - יהיה ראש ישיבה.

אמר רב אשי: אני ראיתיה ובאתי עליה, ועליתי לגדולה.

הקורע בגדיו בחלום - קורעים לו גזר דינו.

העומד ערום בחלום, בבבל - עומד בלא חטא, בארץ ישראל - ערום בלא מצות.

הרואה [פלחי] רימונים בחלום - אם תלמיד חכם הוא – יצפה לתורה. שנאמר 'אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני', ואם עם הארץ הוא –יצפה למצוות, שנאמר 'כפלח הרימון רקתך' – אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון..." (בבלי ברכות נז ב)

מראה חלומי של פלחי רימונים עסיסיים הוא מראה של שפע ארוטי. כאשר השפע הזה נחלם על ידי תלמיד חכם הוא מעיד על הרבה תורה שמזומנת לו. כאשר השפע הזה נחלם על ידי עם הארץ הוא מעיד בסך הכל על הרבה מצוות. מצוות הן שמחת עניים. תלמידי חכמים הם עשירים מופלגים.

עם הארץ מעצם מהותו איננו מסוגל ליהנות מן השפע הארוטי של התורה הנלמדת. השפע המקסימאלי המזומן לו הוא זה של התורה המצווה. משום כך, למרות שהמראה בחלומותיהם של התלמיד חכם ועם הארץ הוא אותו מראה – אותם פלחי רימון עסיסיים – פתרונותיו יהיו שונים בתכלית השינוי. פתרון אחד לתלמיד חכם ופתרון אחר לעם הארץ.

כל אחד משני הפתרונות מסתמך על פסוק אחר משיר השירים שהרימון הארוטי נמצא במרכזו. שיר השירים הוא גם חלום החלומות. הוא מאגר בלתי נדלה של סמלים נחלמים. כל פירותיו חיותיו ונופיו נדרשים ונמשלים ללא הרף. הם הרבה יותר ממה שהם באמת. כך היה לעיל לאיילות צרות הרחם, וכך יהיה להלן בפלחי הרימונים השופעים.

כשמשורר המשוררים רושם עירום של אישה הוא נוטע בתודעתם של תלמידי החכמים רישום אנין של פרדס רימונים: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים..."[1]

מרגע זה ואילך מתחולל שינוי מהותי בכל פרדסי הרימונים השוכנים בתודעתם של הגברים היודעים ללמוד את שיר השירים. מכאן ואילך יודו הגברים הללו כי כל רישום של פרדס רימונים הוא הרבה יותר מסתם רישום נוף. כל רימון שיתגלה על ידי גברים אלו באזור שיר השירים הוא בבחינת פצצה מתקתקת. יש לטפל בו בזהירות מרובה.

למשל: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי. אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם: מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.[2]

תלמידי חכמים יקשו בזהירות מרובה את הקושיות הבאות:

מי זאת הנאהבת שראשה תחת שמאלו?

מי הוא האוהב שימינו תחבקנה?

מהו עסיס הרימונים שהנאהבת משקה את אוהבה?

מה טעמו של הנקטר הזה?

מהי השבועה הזאת שהאוהבת חוזרת ומשביעה את בנות ירושלים?

מהי האהבה הזאת שאין להעירה ואין לעוררה עד שתחפץ?

קושיות תלמודיות אינן סתם שאלות. לא מתרצים קושיות ולא משיבים עליהם תשובות. פעולת הטיפול בקושיות נקראת בשפת התלמוד "פירוק". את הקושיות מפרקים בזהירות – ממש כשם שצריך לעשות למוקשים ולרימונים.

אי לכך יפרקו תלמידי חכמים בזהירות עוד יותר מרובה את הקושיות שלעיל ויחביאו את פירוקיהם מתחת לפני השטח של כל התלמודים האפשריים. הנה, למשל, חלקי פירוק המסתתרים מאחורי מדרש פלח הרימון:

זאת שראשה תחת שמאלו היא התורה

זה שימינו תחבקנה הוא התלמיד חכם

עסיס הרימונים שהתורה משקה את התלמיד חכם שלה הוא סוגיות מפולפלות בחידושים מתוקים מדבש

טעמו של הנקטר הזה הוא טעם של עוד בלי די. בכל שעה ושעה הוא מתחדש כבשעה הראשונה

התורה הנאהבת (האישה האלוהית) משביעה את בנות ירושלים (הנשים האנושיות) שלא תעזנה להעיר את אהבתה עד שתבוא לידי חפצה, כלומר, עד עולם. שהרי רחמה צר לנצח, והיא חביבה לעד על התלמיד חכם הלומד אותה. ולא יהיה סוף להתעלסותם שהחלה תשע מאות שבעים וארבעה דורות לפני שנברא העולם.

כשתלמיד חכם חולם על פלח רימון עסיסי הוא הוזה איך מגלה התורה האוהבת את לבה בפניו ואומרת: אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי.

כשעם הארץ חולם על פלח רימון עסיסי הוא הוזה איך מתפעל הקדוש ברוך הוא מהאופן שבו הוא מקיים מצוות והופך להיות חלק מכנסת ישראל הצייתנית והנאמנה: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה. עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. אֲפִילוּ רֵיקָנִין שֶּׁבַּךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כְּרִימוֹן..."

התלמיד-חכם רואה את עצמו בחלומותיו הארוטיים כגבר אוהב של תורה נאהבת. עם הארץ, לעומת זאת, רואה את עצמו כחלק מהאשה האלוהית הגדולה הנקראת כנסת ישראל. השפע הארוטי של הרימון נמצא בחלומות התלמיד-חכם אצל זולתו המיוחלת - התורה. הזייתו היא בעצם הלקיחה. הרימון בחלומו של עם הארץ, לעומת זאת, הוא חלק מנשיותו הגדולה. הזייתו היא בעצם הנתינה. תשוקתו היא להעניק את מצוותיו העסיסיות לגבר הגברים הקדוש ברוך הוא.

מצוות, כידוע, הן תחליף מעודן של קרבנות. הן נועדו לרצות את האל. משום כך, אם חולם עם הארץ על פלחי רימון סימן הוא לו כי יזכה להשקות את הקדוש ברוך הוא בנקטר של מצוות ומעשים טובים. האל של עם הארץ אוהב לקחת. לעומתו אוהבת האלה של התלמיד חכם לתת. להשקותו מיינה ומעסיס רימונה. אין כל מערכת של התניות בפולחן האהבה שבין התלמיד חכם ותורתו. אהבתם זה את זו היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

תורתו של התלמיד חכם היא תורה לשמה. הוא לומד אותה כי היא מענגת אותו. היא איננה אמצעי למאומה. היא תכלית כל התכליות. אין לו בעולמו מאומה זולתה, הוא חולה אהבתה, שוגה בה תמיד. היא חולת אהבתו – משקה אותו מעסיס רימונה...

אהבה בין אלים היא אהבה שאינה תלויה בדבר. כולם שותים נקטר רימונים יומם ולילה. כולם חביבים על כולם בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה. אף אחד לא מקריב מאומה. רק בני אדם מקריבים קרבנות. לא תלמידי חכמים.

עמהארץ הוא עמישראל שהקדושברוכהוא הגברי והמצווה מבטיח לו הבטחות מושכות. עמישראל הופך להיות כנסת ישראל שהיא אישה עממית נאהבת על ידי אלוהי הדין והזעם שביום מן הימים יהפוך לאלוהי החסד והרחמים ויגאל את כנסת ישראל, בתנאי, כמובן, שהיא לא תחדל לקיים את מצוותיו ולעשות לו מעשים טובים.

זהו שאמרו תלמידי חכמים ברוב עורמתם: כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנין שבכם מלאים מצוות כרימון..."

מצוות נועדו לעמהארץ. תורה – לתלמיד חכם. זה מה שיש. החלום הוא אחד – זה מה שיש – אבל פתרונו תלוי בחולם. פלח רימון עסיסי הוא פלח רימון עסיסי, אבל יש לו שני פתרונות שונים ומנוגדים. הפתרון לתלמיד חכם הוא בדמותה של התורה – אישה אלוהית גואלת; הפתרון לעמהארץ הוא בדמותו של הקדושברוכהוא – גבר אלוהי גואל.

אין פתרון אחר. אין גברים אחרים.

[1] שיר השירים ד, י"ב-י"ג [2] שם ח, א-ד

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים