חלום רטוב ושני פתרונות עסיסיים (ארבעה מינים נכנסו לפרדס רימונים)

הפרק האחרון במסכת ברכות נקרא גם פרק החלומות כי יש בו רשימה ארוכה ומרתקת של חלומות ופתרונותיהם הקצרים. מומלץ לכל מי שאינו קץ בחלומות ואינו חולם בהקיץ לעיין שם. בין החלומות הרבים יש לא מעט חלומות רטובים וכאלו הם גם פתרונותיהם העסיסיים. הנה כמה מהם: "הבא על אמו בחלום – יצפה לבינה… הבא על נערה מאורסה יצפה לתורה… הבא על אחותו יצפה לחכמה… הבא על אשת איש בחלום – מובטח לו שהוא בן העולם הבא… הרואה אווז [ה?] בחלום – יצפה לחכמה, הבא עליה – יהיה ראש ישיבה. אמר רב אשי (עורך התלמוד): "אני ראיתיה [את האווז-ה] ובאתי עליה ועליתי לגדולה…" העומד ערום בחלום, בבבל – עומד בלא חטא, בארץ ישראל – ערום בלא מצוות…"

כל אחד מהחלומות הללו מצריך דיון בפני עצמו. אנחנו נקדיש את הלימוד היומי שלנו לחלום ארוטי אחר המופיע בפרק החלומות. במבט ראשון אין מדובר בחלום ארוטי מפורש, הנה: "הרואה [פלחי] רימונים בחלום – אם תלמיד חכם הוא – יצפה לתורה. שנאמר `אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני`, ואם עם הארץ הוא –יצפה למצוות, שנאמר `כפלח הרימון רקתך` – אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון…"[1]

קודם כל אנחנו רואים כאן שהתלמוד עצמו מבחין בין שני מינים שונים של בני אדם – מין התלמיד-חכם ומין עמהארץ. לכל אחד משני המינים הללו יש שני מינים שונים של אובייקט מיני. האובייקט המיני של מין התלמיד-חכם היא אלת אהבה נסתרת הנקראת "תורה", ואילו האובייקט המיני של מין עמהארץ הוא אל קנא נסתר הנקרא "קדוש-ברוך-הוא". בסך הכל מדובר על ארבעה מינים – תלמידחכם, עמהארץ, תורה וקדושברוכהוא – ועם הרביעיה הזאת ניכנס לפרדס הרימונים לשיעור יומי חגיגי ושמח המוקדש לחג הרימונים והשמחה.

כל אחד משני פתרונות חלום הרימון מסתמך על פסוק אחר משיר השירים שהרימון הארוטי נמצא במרכזו. שיר השירים הוא גם חלום החלומות. הוא מאגר בלתי נדלה של סמלים נחלמים. כל פירותיו חיותיו ונופיו נדרשים ונמשלים ללא הרף. כמו כל סמל טוב גם הם הרבה יותר ממה שהם באמת.

כשמשורר המשוררים רושם עירום של אישה הוא נוטע בתודעתם של תלמידי החכמים רישום אנין של פרדס רימונים: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים…"[2]

מרגע זה ואילך מתחולל שינוי בכל פרדסי הרימונים השוכנים בתודעתם של הגברים היודעים ללמוד את שיר השירים. מכאן ואילך יודו הגברים הללו כי כל רישום של פרדס רימונים הוא הרבה יותר מסתם רישום נוף. כל רימון שיתגלה על ידי גברים אלו באזור שיר השירים הוא דרוך ובלתי נצור. יש לטפל בו בזהירות מרובה.

למשל: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי. אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם: מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.[3]

כשתלמיד חכם חולם על פלח רימון עסיסי הוא הוזה איך מגלה התורה האוהבת את לבה בפניו ואומרת: אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי.

כשעם הארץ חולם על פלח רימון עסיסי הוא הוזה איך מתפעל הקדוש ברוך הוא מהאופן שבו הוא מקיים מצוות והופך להיות חלק מכנסת ישראל הצייתנית והנאמנה: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה. עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. אֲפִילוּ רֵיקָנִין שֶּׁבַּךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כְּרִימוֹן…"

התלמיד-חכם רואה את עצמו בחלומותיו הארוטיים כגבר אוהב של תורה נאהבת. עם הארץ, לעומת זאת, רואה את עצמו כחלק מהאשה האלוהית הגדולה הנקראת כנסת ישראל.

השפע הארוטי של הרימון נמצא בחלומות התלמיד-חכם אצל זולתו המיוחלת – התורה. הזייתו היא בעצם הלקיחה. הרימון בחלומו של עם הארץ, לעומת זאת, הוא חלק מנשיותו הגדולה. הזייתו היא בעצם הנתינה. תשוקתו היא להעניק את מצוותיו העסיסיות לגבר הגברים הקדוש ברוך הוא.

מצוות, כידוע, הן תחליף לקרבנות. הן נועדו לרצות את האל. משום כך, אם חולם עם הארץ על פלחי רימון סימן הוא לו כי יזכה להשקות את הקדוש ברוך הוא בנקטר של מצוות ומעשים טובים. האל של עם הארץ אוהב לקחת.

לעומתו אוהבת האלה של התלמיד חכם לתת. להשקותו מיינה ומעסיס רימונה. אין כל מערכת של התניות בפולחן האהבה שבין התלמיד חכם ותורתו. אהבתם זה את זו היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

תורתו של התלמיד חכם היא תורה לשמה. הוא לומד אותה כי היא מענגת אותו. היא איננה אמצעי למאומה. היא תכלית כל התכליות. אין לו בעולמו מאומה זולתה, הוא חולה אהבתה, שוגה בה תמיד. היא חולת אהבתו – משקה אותו מעסיס רימונה…

אהבה בין אלים היא אהבה שאינה תלויה בדבר. כולם שותים נקטר רימונים יומם ולילה. כולם חביבים על כולם בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה. אף אחד לא מקריב מאומה.

רק בני אדם מקריבים קרבנות. לא תלמידי חכמים.

עמהארץ הוא עמישראל שהקדושברוכהוא הגברי והמצווה מבטיח לו הבטחות מושכות. עמישראל הופך להיות כנסת ישראל שהיא אישה עממית נאהבת על ידי אלוהי הדין והזעם שביום מן הימים יהפוך לאלוהי החסד והרחמים ויגאל אותה, בתנאי, כמובן, שהיא לא תחדל לקיים את מצוותיו ולעשות לו מעשים טובים.

זהו שאמרו תלמידי חכמים ברוב עורמתם: "כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנין שבכם מלאים מצוות כרימון…"

מצוות נועדו לעמהארץ, תורה – לתלמיד חכם. זה מה שיש.

החלום הוא אחד – זה מה שיש – אבל פתרונו תלוי בחולם. פלח רימון עסיסי הוא פלח רימון עסיסי, אבל יש לו שני פתרונות שונים ומנוגדים. הפתרון לתלמיד חכם הוא בדמותה של התורה – אישה אלוהית גואלת; הפתרון לעמהארץ הוא בדמותו של הקדושברוכהוא – גבר אלוהי גואל.

אין פתרון אחר. אין גברים אחרים.

[1] תלמוד בבלי ברכות נז ב

[2] שיר השירים ד, יב-יג

[3] שיר השירים ח, א-ד

פוסטים קשורים

הצג הכול

רבי אבהו הוא אבא שלי ואני הוא בר אבא[1] זה הכל דיאלקטיקה בין הנטיה של אבא שלי להבהיר כל דבר מעורפל והסטיה שלי לערפל את הדבר הכי בהיר. אני חושב שזה ההבדל המהותי בין בעל האגדתא לבין בעל השמעתא. ליתר דיו

באביב 1933, שנה לפני מותו בטרם עת, נשא חיים נחמן ביאליק בן השישים נאום ובו תביעה משומעיו. "עלינו", אמר ביאליק, "להשמיע לעולם עשרת דיברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בי

משחר ילדותי אני קושר את המילה "משפטים" במילה "אבא". כשאימא שרה לי "אבא הלך לעבודה" ראיתי לנגד עיניי את בניין משרד המשפטים ששכן אז בקצה המזרחי של רחוב יפו, אולי מאתיים מטר מגבול ירדן. צלפים ירדנים דמיו