חורבנוכה / שיעורי חג ומועד ונופל מקראה 6

כנגד ארבעה חנוכות דברה תורה


1 חנוכה ראשונה (מקדש ראשון)

(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם... (י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:(יא) וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ...

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ: (פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז)

תרגום יונתן: (א) וַהֲוָה בְּיוֹם רֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן פְּסַק משֶׁה לְמִקְמָא יַת מַשְׁכְּנָא...

רש"י: (א) ויהי ביום כלות משה - כלת כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה:


(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת־אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת־קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת־בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת־עַמּוּדָיו:(יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת־הָאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן...

(לג) וַיָּקֶם אֶת־הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת־מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת־הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן: (לה) וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן (שמות מ יז-לה)


(ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: (לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו: ... מִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־ יֶדְכֶם: (לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: (לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי: (לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד־מֹשֶׁה (פרק ט) (א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל־אַהֲרֹן קַח־לְךָ עֵגֶל בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְקֹוָק: (ג) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר־עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:

(ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְקֹוָק וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק נִרְאָה אֲלֵיכֶם: (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל־פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל־הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק... (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל־הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת־הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְקֹוָק אֶל־כָּל־הָעָם: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־ פְּנֵיהֶם: (פרק י) (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת־אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה:(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק: (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן־תָּמֻתוּ כִּי־שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְקֹוָק עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה (ויקרא ח ל – י ז)


2. חנוכה שניה (מקדש שני)

(א) אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־כָּל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יהוה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:(ב) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:(ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־הָאָרוֹן:(ד) וַיַּעֲלוּ אֶת־אֲרוֹן יהוה וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־כָּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם:(ה) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא־ יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב:(ו) וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יהוה אֶל־מְקוֹמוֹ אֶל־דְּבִיר הַבַּיִת אֶל־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל־תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים:(ז) כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל־מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל־הָאָרוֹן וְעַל־בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן־הַקֹּדֶשׁ עַל־פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(ט) אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יהוה עִם־בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(י) וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן־הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת־בֵּית יהוה:(יא) וְלֹא־יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי־מָלֵא כְבוֹד־יהוה אֶת־בֵּית יהוה... (סב) וְהַמֶּלֶךְ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי יהוה:(סג) וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוה בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת־בֵּית יהוה הַמֶּלֶךְ וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (סד) בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת־תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית־יהוה כִּי־עָשָׂה שָׁם אֶת־הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי־מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יהוה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:(סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת־הַהִיא אֶת־הֶחָג וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם:(סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת־הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל־ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יהוה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (מלכים א ח)


3 עשר עשר (עשרה בטבת)

(א) וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכָל־ חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: (ב) וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: (ג) בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ: (ד) וַתִּבָּקַע הָעִיר... (ח) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יהוה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־כָּל־בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ... (מלכים ב כה)


(ד) וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ (של צדקיהו) בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכָל־ חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב:(ה) וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ:(ו) בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ:(ז) וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ...(יב) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם: (יג) וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יהוה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־כָּל־בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ... (ירמיהו נב)


בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְכָל־חֵילוֹ אֶל־יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ (ירמיהו לט א)


עשרה בטבת יום הקדיש לזכר אשת יחזקאל

(א) וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר:(ב) בֶּן־אָדָם כְּתָב־לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:(ג) וּמְשֹׁל אֶל־בֵּית־הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם:(ד) אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל־נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא:(ה) מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם־בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ: ס (ו) לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יהוה אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל: (ז) כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל־צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל־הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: (ח) לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת: פ (ט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה אוֹי עִיר הַדָּמִים גַּם־אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה: (י) הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ: (יא) וְהַעֲמִידֶהָ עַל־גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ:(יב) תְּאֻנִים הֶלְאָת וְלֹא־תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ: (יג) בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד עַד־הֲנִיחִי אֶת־חֲמָתִי בָּךְ: (יד) אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא־אֶפְרַע וְלֹא־אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ נְאֻם אֲדֹנָי יהוה: פ

(טו) וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי לֵאמֹר: (טז) בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: (יז) הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל: (יח) וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי: (יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה:(כ) וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר־יהוה הָיָה אֵלַי לֵאמֹר:(כא) אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יהוה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ:(כב) וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ:(כג) וּפְאֵרֵכֶם עַל־רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל־אָחִיו:(כד) וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יהוה: (כה) וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת־מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת־מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת־ מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם:(כו) בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם: (כז) בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת־הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יהוה (יחזקאל כד)


4 חנוכה שלישית (מקדש שלישי)

(ג) בִּשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ, כּוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ שָׂם צַו: בֵּית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם הַבַּיִת יִבָּנֶה, מָקוֹם שֶׁזּוֹבְחִים זְבָחִים וִיסוֹדָיו מוּקָמִים, רוּמוֹ אַמּוֹת שִׁשִּׁים, רָחְבּוֹ אַמּוֹת שִׁשִּׁים. (ד) נִדְבָּכִים שֶׁל אֶבֶן גָּלָל שְׁלשָׁה, וְנִדְבָּךְ שֶׁל עֵץ אֶחָד, וְהַהוֹצָאָה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תִּנָּתֵן.(ה) וְאַף כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף, אֲשֶׁר נְבוּכַדְנֶצַּר הוֹצִיא מִן הַהֵיכָל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם וְהוֹבִיל לְבָבֶל, יָשִׁיבוּ, וְיֵלֵךְ לַהֵיכָל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם לִמְקוֹמוֹ, וְתוֹרִיד בְּבֵית הָאֱלֹהִים. (ו) כָּעֵת, תַּתְּנַי פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר, שְׁתַר בּוֹזְנַי וְחַבְרֵיהֶם, הַפַּרְסִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַנָּהָר, מְרֻחָקִים הֱיוּ מִשָּׁם (ז) הַנִּיחוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פַּחַת הַיְּהוּדִים וּלְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים, בֵּית אֱלֹהִים זֶה יִבְנוּ עַל מְקוֹמוֹ. (ח) וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו, לְמַה שֶׁתַּעֲשׂוּ עִם זִקְנֵי הַיְּהוּדִים הָאֵלֶּה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, וּמִנִּכְסֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמַּתַּת עֵבֶר הַנָּהָר, בִּמְהֵרָה הַהוֹצָאָה תִּהְיֶה נִתֶּנֶת לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל. (ט) וּמַה שֶׁצָּרִיךְ, וּבְנֵי בָקָר וְאֵילִים וּכְבָשִׁים לְעוֹלוֹת לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, חִטִּים, מֶלַח, יַיִן וָשֶׁמֶן, כְּמַאֲמַר הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, יְהִי נִתָּן לָהֶם יוֹם בְּיוֹם בְּלֹא מִשְׁגֶּה. (י) אֲשֶׁר יִהְיוּ מַקְרִיבִים נִיחוֹחִים לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וּמִתְפַּלְּלִים לְחַיֵּי הַמֶּלֶךְ וּבָנָיו.(יא) וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו, שֶׁכָּל אִישׁ אֲשֶׁר יְשַׁנֶּה דָּבָר זֶה, יֻסַּח עֵץ מִבֵּיתוֹ, וְזָקוּף יֻכֶּה עָלָיו, וּבֵיתוֹ אַשְׁפָּה יֵעָשֶׂה עַל זֶה.

(יב) וְהָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר שִׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, יְמַגֵּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם, אֲשֶׁר יִשְׁלַח יָדוֹ לְשַׁנּוֹת, לְחַבֵּל אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם; אֲנִי דָרְיָוֶשׁ נָתַתִּי צַו, מְהֵרָה יֵעָשֶׂה! (יג) אֲזַי תַּתְּנַי פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר, שְׁתַר בּוֹזְנַי וְחַבְרֵיהֶם, לְעֻמַּת אֲשֶׁר שָׁלַח דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, כֵּן מְהֵרָה עָשׂוּ. (יד) וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס. (טו) וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שלשה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ. (טז) וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה. (יז) וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל... (עזרא ו[1])


5 חנוכה רביעית (חנוכת מקדש המקבים)

5א ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. נב ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. נג ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. נד ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. נה ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. נו ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. נז ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה' (מכבים א ד נא-נז)


(כא) ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. (כב) וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים. (כג) כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס, לקחו הכוהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה, ולא ידע איש את מקומה. (כד) ויהי מקץ ימים רבים, בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה. (כה) ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש, וישלחם לבקְשה. (כו) אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש, כי אם מים קפואים מצאו תחתיה, ויצו נחמיה לשאוב את המים ולהביאם. (כז) ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן. (כח) אחרי כלותם, והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו, והנה אש אלוקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב. כט ויפלו הכוהנים וכל העם וישתחוו, עד כי אוּכל הקורבן. ל ויתפלל יונתן אל ה', ונחמיה וכל העם ענו אחריו ויאמרו. לא ה' אלוקים יוצר ובורא הכל, עזוז ונורא צדיק ורחום, אתה לבדך מלכינו ומושיענו. לב ה' הצדיק הפותח ידו הרחבה לכל חי, אלוקי האלוקים ואדון העולם, הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו, אתה בחרת באבותינו וקידשת אותם לעבודתך. לג רצה נא את הקורבן הזה בעד עמך ישראל, ושמר את נחלתך וברכה. לד קבץ את פזורי עמך ופדה אותם מיד הגויים, פקח עינך וראה את חרפתם, כי תועבת כל אדם המה, למען ידעו הגויים כי אתה ה' אלוהינו. לה שפוך חמתך על צוררי עמך, אשר בשרירות לבם השפילונו עד ארץ. לו תביאנו ותטענו בהר נחלתך, כאשר אמר משה עבדך. לז ככלותם להתחנן, וישירו הכוהנים בהלל והודות לה'. לח ויהי כי אוכל הקורבן, ויצו נחמיה לצקת את המים הנותרים על הרצפה, ותלהט להבה ותבלע אותה האש מעל המזבח. לט ויוגד למלך פרס כי מים נמצאו במקום אשר טמנו כוהני הגולה את האש, ויבעירו אש בקורבן אשר הקריב נחמיה, וידרוש ויחקור לדעת אם כן הוא. מ וימצא כי אמת ונכון הדבר, ויקדש את המקום ויגדור אותו גדר, ויתן מתנות יקרות לכל אשר מצאו חן בעניו. מא ויקרא נחמיה את שם המקום ההוא הפטר, לאמור קודש הוא. ואחרים קראו לו נפטר.

(פרק ב) א וגם נמצא כתוב בספרים, כי ירמיהו הנביא ציוה לגולים לקחת את האש ולטמנה כאשר אמרנו. ב גם נתן להם את ספר תורת ה' לבל ישכחוה, ולבבם לא יפתה לסור מן הדרך, בראותם את פסילי זהב וכסף בגאון תפארתם. ג וישנן להם דברים רבים ונכוחים, לבל תמוש תורת ה' מלבבם. ד וגם זאת נמצא כתוב, כי הגיד להם על פי ה', לשאת אתם את אוהל מועד ואת הארון. ה ויהי בבואם ההרה אשר עלה עליו משה לראות את הארץ, וימצא ירמיהו שם מערה ויסתר בה את האוהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת, ויסתום את פיה. ו ומקצת האנשים אשר הלכו אתו בקשו לעשות להם אות, וילאו למצוא את המערה. ז וישמע ירמיהו ויגער בם ויאמר, אל ידע איש את המקום, עד אשר יקבץ ה' את עמו ונתן להם רחמים. ח אז יגלה ה' את המקום, וכבוד ה' יופיע בענן, כאשר היה בימי משה ובימי שלמה בהתחננו אל ה' לקדשו. ט ויספר להם ירמיהו את חכמת שלמה ואת הקורבנות אשר הקריב עת חנוכת המזבח, ככלותו להקים את מקדש ה'. י וכאשר התפלל משה, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה, כן נענה גם שלמה בתפילתו. יא כי אש ירדה מן השמיים ותאכל את העולה ואת הזבחים. יב וכאשר דרש דרש משה את שעיר החטאת והנה שורף ולא אכל ממנו איש, כן עשה שלמה בהקריבו את קורבנותיו לה' שמונת ימים. יג כל הדברים האלה נמצאו בדברי הימים הנכתבים בימי נחמיה. יד וכאשר דרש נחמיה אל ספרי דוד והמלכים והנביאים, ואת אשר כתבו בדבר הקורבנות ויאספם לאסיפה. טו כן עשה גם יהודה, כי אסוף אסף את הספרים אשר נפוצו והתפזרו בסערת המלחמה בארץ. טז והם למשמרת בידינו, ואם נכספתם להם, שלחו נא אלינו ושלחנום לכם. יז ועתה כתבנו לכם את כל הדברים האלה, למען תחוגו עמנו את החג הזה כאשר יאות לכם. יח והננו מייחלים לה' אלוהינו אשר פדה את עמו, והשיב לנו את נחלתנו ואת הממלכה ואת עבודת הכהונה כאשר הבטיחנו בתורתו הקדושה. יט כן ירחם עלינו ויקבץ נידחנו מתחת כל השמיים, להביא אותם אל ארץ קודשינו, כאשר החל לחלץ אותנו ממצוקותינו ויטהר את בית מקדשו. (מכבים ב א כא – ב יט)


6 חֲנוּכַּת הַבַּיִת לְדָוִד

(א) מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד:(ב) אֲרוֹמִמְךָ יהוה כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי:(ג) יהוה אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי:(ד) יהוה הֶעֱלִיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי־מִיָּרְדִי־בוֹר:(ה) זַמְּרוּ לַיהוה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ:(ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה:(ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם:(ח) יהוה בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל:(ט) אֵלֶיךָ יהוה אֶקְרָא וְאֶל־אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן:(י) מַה־בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל־שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ:(יא) שְׁמַע־יהוה וְחָנֵּנִי יהוה הֱיֵה־עֹזֵר לִי:(יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה:(יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יהוה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ (תהלים ל)

רש"י: שיר חנוכת הבית - שיאמרוהו הלוים בחנכת הבית בימי שלמה:

אבן עזרא: מזמור, חנוכת הבית - יש אומרים שצוה דוד שינגנו המשוררים זה המזמור בחנוכת הבית הראשון ויש אומרים בחנוכת הבית השני או השלישי כי דמה ימי הגלות לימי החולי כאשר אפרש והקרוב אלי כי זה המזמור חברו בחנוכת ביתו בית ארזים[2] כי הכתוב לא הזכיר בית השם...


7 כל ישראל אבלים על נדב על אביהוא ועל אשת יחזקאל

7א אבל אסור בתספורת, מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו - מכלל דכולי עלמא אסור...

אבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולא תעטה על שפם - מכלל דכולי עלמא מיחייבי...

אבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך - מכלל דכולי עלמא אסור...

אבל אסור בשאילת שלום, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דם...

אבל אסור בדברי תורה, מדקאמר רחמנא ליחזקאל דם...

אבל חייב בקריעה דקאמר להו רחמנא לבני אהרן לא תפרמו - מכלל דכולי עלמא מיחייבי....

אבל אסור בנעילת הסנדל, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך - מכלל דכולי עלמא אסור...


7ב האשה מתה החל החורבן

יחזקאל מדגיש את תאריך הנבואה שבפרקנו. נראה שמבחינת יחזקאל, כאן החלה הנפילה שאין ממנה כל חזרה, כמו מוות של אדם

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

הנבואה נאמרת בעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו, שנה וחצי בדיוק לפני הבקעת חומת ירושלים, שהייתה חודש לפני החורבן. כאן החל המצור.

ההדגשה הגדולה על נקיבת הזמן, שם היום, על עצם היום הזה, הביאה פוסק חשוב כרבי דויד אבודרהם (והסכים עמו ה'בית יוסף') לפסוק, שעקרונית דוחה צום עשרה בטבת את השבת, ואילו היה חל בשבת היה עלינו לצום בשבת. אנו נוהגים כמוהו כשהצום חל ביום ששי (בלוח שלנו בשבת אינו יכול לחול), ואז אנו נכנסים לשבת בתענית.

המצור אכן היה קשה מנשוא. הקינה באיכה ד' מתארת מעט מחוויותיו:

טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב ... יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי.

אך ספק בעינינו אם לכך כיוון הנביא כשהזכיר על תחילת המצור את 'עצם היום הזה'. בו ביום גם מתה אשתו של יחזקאל, והוא נצטווה שלא להתאבל עליה.

עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, הוא מנקודת מבטו של יחזקאל יום החתימה. ביום זה חדל הנביא לדבר אל העם עד לאחר החורבן. מפרק כ"ה ואילך יכתוב יחזקאל את נבואות העמים שבפיו, ובפרק ל"ג , לאחר שיתבשר על שהוכתה העיר, יחל את נבואות הנחמה לעתיד. עשרה בטבת מנקודת מבטו הוא תחילת הגלגול למדרון הבלתי הפיך המוביל מן המצור אל החורבן. משל לחפץ שביר המושלך מראש הגג, שלאחת הדעות בתלמוד הוא נחשב כשבור מרגע היותו באוויר, משום שלא ניתן עוד להצילו. מותה של אשת הנביא בו ביום מביע זאת בחריפות. אדם חי, גם כשהוא חולה, לעולם קיימת תקווה להצלתו, ואל יתייאש מן הרחמים. משעה שמת, כבר נגזר דינו, ואין לנו אלא להשלים עם כך. נקודת מבטו של ירמיהו בירושלים הנצורה שונה מכך בתכלית. ירמיהו נותן סיכוי לעיר למרות כל תועבותיה ולמרות רדיפתו עד ליום בקיעת החומה. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים. (הרב יעקב מדן, מיזם 929 יחזקאל כד 16.10.2016)


7ג אשתו של יחזקאל מתה והוא מתהלך בבגדיו הרגילים, נמנע מביטוי אבל. כי מה המשמעות של האבל הפרטי שלך אל מול חורבן ירושלים? הפרק הזה (בשנה ה-9 לגלות) חותם את מסכת הנבואות של הנביא עם הפה הסתום, עם ההצגות והמשלים. ה' הודיע לו על תחילת המצור הבבלי על "ירושלִַם, בעצם היום הזה" (=עשרה בטבת! כד, ב) – ושוב תיאר לו את העיר – כמו סיר "אשר חֶלְאָתה בהּ" (כד, ג-ו) – הבשר והעצמות, עם הדם והצואה, יישרפו עד תום באש הגדולה, וגם נחושת הסיר תוּתַך, ולא יישאר דבר "מִטֻמאָתֵך" (כד, ט-יג).

יחזקאל כבר שכב על צד שמאל 390 יום, ועל צד ימין 40 יום, ותיאר את מאכל הנצורים 4 שנים לפני כן (בתחילת נבואתו, בשנה ה-5).

כאשר זה התחיל להתרחש בפועל, הסתיימה משימתו הראשונה. את המשך המצור ואת סופו ה' לא יַראה לו, ועל החורבן עצמו הוא כבר ישמע מ"הפָּליט"(בעוד 3 שנים, "בשְתֵי עשרה שנה"; לג, כא-כב), ואז ייפתח פיו לדיבור חופשי(כד, כז).

המופת האחרון, "בערב" (כד, יח; כנראה, מיד אחרי יום המצור) – מות אשת הנביא "מַחמַד עֵינֶיךָ, בְּמַגֵפה" (כד, טז), והצַו לנביא, שלא לנהוג שום מנהג אבלות.

אם מתו אנשים רבים באותה 'מַגֵפה', הנביא יבלוט עוד יותר, כשילך לבוש עם כל 'פְּאֵרוֹ' ונעליו בין כל האבֵלים היחפים, לבושי השק, עֲטוּיֵי שפם (=מְכוּסֶה).כשישאלו אותו בתדהמה, איך איננו מתאבל על אשתו תבוא התשובה הנבואית:

בדיוק כעת מתחיל חורבן ירושלִַם, ה' "מחלל את מִקדשִי, גְאוֹן עֻזכֶם, מַחמַד עיניכם" (כד כא) והמון בנים ובנות נופלים בחרב. לכן, אין משמעות לאבֵלות על מתים 'רגילים', בגולה, ואין מקום למנהגי אבֵלות. יום התחלת המצור על ירושלִַם יהפוך ליום צום, לדורות. (הרב יואל בן נון, מיזם 929, 16.10.2016)


8 עשרה בטבת יום הקדיש הכללי ויום השואה - ליום זה יש משמעות מיוחדת משום שהוא מציין את תחילת החורבן הכללי של הארץ. משמעותו הרוחנית של צום העשירי בטבת הינו תחילתו של "הסתר הפנים" שהחל במצור על ירושלים, וניתן לומר שהוא הגיע לשיאו בלא כל ספק במאורעות השואה האיומה

צום "עשרה בטבת" בנוסף להיותו אחד מארבעת צומות הנובעים מחורבן בתי המקדש, נקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי" ויום הזיכרון לשואה הנוראה. תקנה זו נקבעה בשנת תש"ט מס' חודשים אחר הקמת המדינה. על השאלה מדוע נבחר דווקא צום זה? ניתן להשיב עפ"י הלשון בו מוזכר צום עשרה בטבת בדברי הנביא יחזקאל (כד א-ב): וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ... בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". באותו פסוק מופיע פעמיים הביטוי "בעצם היום הזה". ומה באמת החשיבות להקפיד על "עצם היום הזה"? יתכן שליום זה יש משמעות מיוחדת משאר התעניות, משום שיום זה מציין את תחילת החורבן הכללי של הארץ בפעם הראשונה אחרי כיבושה ע"י ישראל בימי יהושע בן-נון. תהליך שהתחיל בי' בטבת עם תחילת המצור על ירושלים ותחילת חורבן בית-המקדש הראשון; והמשיך בגלות בבל, ולאחר מכן עם עליות ומורדות קרוב לאלפיים שנות גלות האפלים. משמעותו הרוחנית של צום העשירי בטבת הינו תחילתו של "הסתר הפנים" שהחל במצור, וניתן לומר שהוא הגיע לשיאו בלא כל ספק במאורעות השואה האיומה. לכך טבעי הדבר, שהרבנות הראשית לישראל תציין כיום זיכרון לשואה דווקא את יום הצום המציין את תחילתו של הסתר הפנים שהשואה הנוראה הייתה שיאו של הסתר זה...

שלא לחינם נקבע צום עשרה-בטבת ע"י הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש-הכללי ויום-השואה, משום שיום זה המכונה בדברי הנביא "בעצם היום הזה" כציון זמן לדורות, לתחילת החורבן של ביהמ"ק וחורבן הארץ. על כן מתבקש הדבר שדווקא יום זה יצויין כיום המזכיר את השואה האיומה שפקדה את עמנו, אשר עם כל מוראותיה מסמלת היא את הניתוח הכואב, שבדיעבד התברר כתחילת התהליך של סיום של הגלות המרה והנמהרה שראשיתה בעשרה בטבת אלפיים וחמש מאות שנה קודם לכן. כאשר הקמת מדינת ישראל מיד אחריה מסמלת את תחילת הגאולה והתחלת חזרת מלכות ישראל לארץ-הקודש. יהי רצון שנזכה מתוך כך לגאולת ישראל במהרה בימינו. (הרב אוהד אחיטוב)


9א. צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג יא)

רש"י: ביום חתונתו - יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו. וביום שמחת לבו - זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר ("כל שלמה האמורים בשיר השירים קדש מלך שהשלום שלו, שיר שהוא על כל השירים אשר נאמר לקב"ה מאת עדתו ועינו כנסת ישראל. אמר רבי עקיבא אין העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים... שכולו יראת שמים וקבול עול מלכותו" - רש"י ד"ה שיר השירים אשר לשלמה)


9ב ויהי ביום השמיני - תניא, אותו היום היה שמחה להקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם (פ' בראשית) ויהי ערב ויהי בקר) [בבלי מגילה י' ב']:


10 אלישבע

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר (שמות ו כג )

ב. מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת וגו' (שיר השירים ג ו) - מדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד ראתה יבמה (גיסה) מלך ואחיה נשיא ובעלה כהן גדול ושני בניה סגני כהונה ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב ויצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל מיד נעשית כתימרות עשן (שיר השירים רבה פרשה ג פסקה יג)


11 אלוהים יושב שבעה

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא תָמוּתוּ - אמר להם משה לאהרן ולבניו שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם ושמרתם את משמרת ה' שכך שמר הקב"ה שבעת ימים אבילות עד שלא הביא את המבול. ומנין שנתאבל שנאמר (בראשית ו) וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבל... באותה שעה שמר הקב"ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול שנאמר (בראשית ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. וכן הוא אומר לאהרן ולבניו כשם שנתאבל הקב"ה על עולמו עד שלא הביא את המבול אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגיע בכם. היו משמרים ולא היו יודעים על מה (ומי) משמרים... (חוץ מ)משה שכבר אמר לו הקב"ה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי - מתקדש אני שם במכבדי והיה משה משמש כל שבעת ימי המלואים והיה מתירא לומר שמא מידת הדין פוגעת בו... אמר לאהרן: שמרו אבל שבעת ימים, א"ל למה? א"ל כך אמר לי הקב"ה, כי כן צויתי. כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהן מדת הדין ונשרפו שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. בא משה ואמר לאהרן: הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר? - במדבר סיני ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכך אמר משה לאהרן: העת שאמר לי בקרובי אקדש חשבתי כי בי או בך יפגע, עכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך. וידום אהרן, היה לו הדבר לנחמה (מדרש תנחומא שמיני פרק א)


12 נדב ואביהוא יותר צדיקים ממשה ואהרן

כיצד היתה מיתתן? - שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה - שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר ותצא אש מלפני ה'. היה אהרן עומד ותוהא אומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בניי שכך הגעתני. נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין ושתק שנאמר וידום אהרן. (ספרא שמיני מכילתא מילואים כג)


13 כל חטאי נדב ואביהוא העבריינים

...אמר רבי אליעזר: לא מתו בניו של אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן...

בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה (שנכנסו לפני ולפנים) ועל ההקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה... ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי אמרו בשביל ד' דברים מתו בני אהרן ובכולן כתיב בהם מיתה על שהיו שתויי יין... ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים... וע"י שלא היו להם בנים אבא חנין אומר ע"י שלא היה להם נשים...

ר' לוי אמר שחצים היו. הרבה נשים היו יושבות עגונ(מ)ות ממתינות להם, מה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו ר' מנחמא בשם ר' יהושע בן נחמיה אמר (תהלים עח) 'בחוריו אכלה אש בתולותיו לא הוללו' - למה בחוריו אכלה אש? משום בתולותיו לא הוללו. ועוד: ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד) מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור... אמר להם הקב"ה (משלי כז) אל תתהלל ביום מחר הרבה סייחין מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אמותיהן. (ויקרא רבה פרשה כ ו – י)


14 ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו

מיד לאחר האסון בא משה אל האב השכול אהרֹן ואל בניו הנותרים אלעזר ואיתמר, והזהיר אותם בשם אלהים שאם הם יעזו להתאבל על נדב ואביהוא יומתו גם הם. "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ...".[3] שמונה ימים לפני-כן כבר שמעו אהרֹן ושני בניו הנותרים את אזהרת "ולא תמותו". היה זה כאשר פקד עליהם אלהים את פקודת השִׁבעה – "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ ".[4] - שבעה ימים ושבעה לילות הם שמרו את משמרת אלהים, ורק שניים מהם מתו (הצלחה של שישים אחוזים).

אזהרת "לא תמותו" של "אחרי מות נדב ואביהוא" היא הרבה יותר חמורה. לא רק מפני שהיא אזהרה משולשת החוזרת על עצמה שלוש פעמים, אלא מפני תוצאות הלוואי הקטלניות שיתלוו אליה - אם יעזו אהרֹן ובניו הנותרים להתאבל על נדב ואביהוא ישחרר אלהים קצף קטלני מתוך ליבת כור אלהים המבעבעת בקֹדש הקֹדשים, והקצף הקטלני יביא לנגף גדול בקרב בני-ישראל.

למה יקצוף אלהים קצף קטלני כל-כך? למה ימנע האל מאב ומאחים שכולים להתאבל על יקיריהם שנשרפו זה עתה? למה יאסור עליהם לצאת מפתח אוהל מועד, ולקבור את מתיהם ולשבת עליהם שבעה? - כי אחרי ככלות הכל מדובר ביום שמחת לִבו. ואחרי ככלות הכל אין תירוץ בשמים ובארץ שיש בו כדי להצדיק את השבתת שמחת לִבו של אלהים - "וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו ולא יבכו כלל, וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא אתם, והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל".[5]

אסור לשחק באש עם אלהים. אסור להפוך את יום שמחת לִבו ליום שבו הוא יתעצב אל לִבו. התעצבותו של אלהים אל לִבו עלולה להיות סופנית. כבר היו דברים מעולם. התעצבותו של אלהים אל לִבו עלולה לגרום לו לשבת שבעה על עולמו, וביום השמיני להטביעו במבול של קצף.

אסור לשחק באש עם אלהים הקוצף. אסור להפוך את יום שמחת לִבו ליום הקצף. חל איסור חמור על כל כהן גדול להתאבל על מותם של שני בניו. גם על שני בניו הנותרים של כל כהן גדול חל איסור חמור להתאבל על מות אחיהם הבכירים ביום שמחת לִבו של אלהים. מצווה גדולה לשמוח מוטלת עליהם – מצוות "שמח תשמח רעים האהובים", ומצוות "והיית אך שמח" שבעה ימים ושבעה לילות.

רק אמא אלישבע לא מחויבת במצוות "והיית אך שמח". אחרי ככלות הכל פטורה אמא אלישבע ממצוות עֲשֵׂה שהזמן גרמן. אחרי ככלות הכל רק אמא אלישבע רשאית להתאבל על נדב ואביהוא, ולשבת עליהם שבעה ביום השמיני... (ארי אלון, בא אל הקדש, 51-52)


15 אלהים שורף את ביתו ומתאבל עליו (מגלת האש, ביאליק)

א כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?

וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!

ב וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל-הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים – וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף עַל-הַר הַבָּיִת.

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמִקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית, וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת?

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׁוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה.

וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ. עִיֵּי אֵפֶר, תִּלֵּי רֶמֶץ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים יַחַד נֶעֶרָמוּ, וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה – גַּם-הוּא דָעַךְ וְאֵינֶנּוּ. עוֹד תַּלְתַּל יָתוֹם אֶחָד מִקְצֵה רַעֲמָתוֹ מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס עַל-גַּל הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

וַיֵּדְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים. וַיִּזְדַּעְזְעוּ מְאֹד, וַיִּרְעֲדוּ עִמָּם כָּל-כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר; וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים.

וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית וּנְהִי דְמָמָה דַקָּה. דּוּמָם פָּרְשׁוּ וּבָכוּ, מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ, וַיֵּבְךְּ בִּדְמָמָה כָּל הָעוֹלָם עִמָּם...

וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית אַחַת, חֲרִישִׁית וַעֲמֻקָּה, מִכְּנַף הָאָרֶץ עָלְתָה וּפָשְׁטָה – וַתִּשָּׁבֵר בְּדוּמִיַּת הַבְּכִיָּה... נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם, וְלֹא-יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק. וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו, וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים.

ג וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר זָרְחָה בִּצְנִיעוּת יְגוֹנָהּ נֶגֶד הַר הַבָּיִת; מִשַּׁפְרִיר הַתְּכֵלֶת אֶל-הֶחֳרָבוֹת הִשְׁקִיפָה, וְרִיסֶיהָ, רִיסֵי הַכֶּסֶף, רָעֲדוּ בִדְמָמָה. וּמַלְאָךְ צָעִיר אֶחָד, עֲגוּם עֵינַיִם וּנְקִי כָנָף, שׁוֹמֵר פְּנִינֵי הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, רָאָה מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶת-תַּלְתַּל הָאֵשׁ שְׁאֵרִית הָאֲרִיאֵל, כְּשֶׁהוּא מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס בֵּין הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת עַל-הַר הַבָּיִת.

וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ, וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם. וַיְּמַהֵר וַיָּעָף מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּמַחְתַּת אֵשׁ בְּיָדוֹ, וַיֵּרֶד עַל-חָרְבוֹת הַר הַבַּיִת, וַיֶּחֱרַד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּחְתֶּה אֶת-שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן-הַיְּקוֹד, וַיִּפְרֹשׂ כְּנָפָיו וַיָּעֹף.

וּמַרְגָּלִית דִּמְעָה נָפְלָה מֵעֵינֵי הַמַּלְאָךְ וַתִּשְׁקַע בִּרְתִיחָה בְּגַל הָרֶמֶץ, הִיא הַפְּנִינָה הַיְחִידִית אֲשֶּר גָּרַע הַמַּלְאָךְ מִכּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, דִּמְעַת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים אֶל-הִנָּצֵל שְׁאֵרִית אֵשׁ הָאֱלֹהִים.

וַיֵּדֶא הַמַּלְאָךְ בֵּין עַרְפִּלֵי טֹהַר וְשַֹלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ בִּימִינוֹ. אַמֵּץ יְאַמְּצֶנָּה אֶל-לִבּוֹ וְאֶל-שְׂפָתָיו יַגִּיעֶנָּה. לְפָנָיו תָּדוּץ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וּלְבָבֹו מְקוֹר תִּקְוָה וְנִחוּמִים. וַיְבִיאֶנָּה אֶל-אִי שׁוֹמֵם וַיַּנִּיחֶנָּה שָׁם עַל-שֵׁן-סֶלַע מָצוֹק. רוֹם נָשָׂא עֵינָיו הָעֲגוּמוֹת וּשְׂפָתָיו לָחֲשׁוּ בִדְמָמָה:

– אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים וְהַיְשׁוּעוֹת! אַל-נָא תִכְבֶּה גַחַלְתְּךָ הָאַחֲרוֹנָה לְעוֹלָמִים!

וֶאֱלֹהִים רָאָה לִלְבַב הַמַּלְאָךְ נְקִי הַכְּנָפַיִם וַיְחַיֶּה אֶת-הַשַּׁלְהֶבֶת; וַיְּצַו עָלֶיהָ אֶתאַיֶּלֶתהַשַּׁחַר, וַיֹּאמַר: "הִזָּהֲרִי, בִּתִּי, בְּגַחַלְתִּי וְלֹא תִכְבֶּה, כִּי כְּבָבַת עֵינִי הִיא לִי. עִמְדִי וּרְאִי מַה-יֵעָשֶׂה בָּהּ".

וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בָּרָקִיעַ כְּנֶגֶד הַשַּׁלְהֶבֶת הַקְּטַנָּה, וַתִּרְמֹז לָהּ מִמָּרוֹם בְּאַהֲבַת אֵלֶם רְחוֹקָה וּבְגַעְגּוּעֵי צְנִיעוּת. וַתִּצְּרֶנָּה בְּאִי יְשִׁימוֹן, לַבְּקָרִים תִּפְקְדֶנָּה בְּנֹגַהּ זַרְחָהּ, וַתֵּט אֵלֶיהָ קֶרֶן חֶסֶד וְנֶחָמָה. וְהַמַּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם עָף אֶל-מְקוֹמוֹ לִשְׁמֹר אֶת-הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם כְּשֶׁשָּׁמָר; וְאוּלָם עֵינָיו עָמְקוּ וְעָגְמוּ מִשֶּׁהָיוּ, וְעַל-לִבּוֹ וּשְׂפָתָיו צָרֶבֶת אֵשׁ, מִכְוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵרָפֵא לְעוֹלָם, כִּי נָגֹעַ נָגְעָה בָּם אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ עַד לְאֵין מַרְפֵּא.

ד וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת. כֻּלָּם טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים, עָפְרֵי חֶמֶד מֵהַרְרֵי יְהוּדָה. טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם וְזֹהַר שְׁמֵי צִיּוֹן מֵעֵינֵיהֶם יַעֲרֹף. אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם – אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.

וַתִּמְעַט בְּעֵינֵי הָאוֹיֵב כִּי הִתְעַלֵּל בָּם וַיְשַׁקֵּץ לָנֶצַח אֶת-שִׁיַרת חַיֵּיהֶם הָרַעֲנַנִּים – וַיֹּאמֶר עוֹד לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּשִׁמָּמוֹן וַלַהֲמִיתָם מִיתָה מְמֻשֶּׁכֶת בָּרָעָב וּבַצָּמָא. וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא. אֶת-הַבַּחוּרִים לְבָד, אֶל-עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת- הַבַּחוּרוֹת לְבָד, אֶל-הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה, וַיַּעַזְבֵם שָׁם.

כִּי אָמַר הָאוֹיֵב הַבְּלִיַעַל: יֵחָצוּ – וְיִכָּפֵל מַשָּׂא אֲסוֹנָם! יִתְעוּ אֵלֶּה לְבַד וְאֵלֶּה לְבַד בָּאִי הַשּׁוֹמֵם, וְאַל-יִרְאוּ וְאַל-יִמְצְאוּ אֵלֶּה אֶת-אֵלֶּה, עַד יְבֹשֶׁת נַפְשָׁם וְהִמֵּק לְבָבָם וּכְבוֹת אוֹר עֵינִֵיהֶם; וּבִהְיוֹת כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶם וִידֵיהֶם שְׁלוּחוֹת אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה – וְהִתְעַוְּתוּ פְנֵיהֶם פִּתְאֹם, וּפָקוּ בִרְכֵּיהֶם וְנָפְלוּ אַרְצָה, וּמֵתוּ מוֹת זְוָעָה עַל-אֶרֶץ בַּרְזֶל תַּחַת שְׁמֵי נְחוּשָׁה, בְּאֶפֶס נֶחָמָה וּבְאֶפֶס חֶמְדָּה......

(מגלת האש א-ד)


16 פסח אאוט – חנוכה אין (ביאליק, חנוכה תרפ"ז)

... אין אנו יכולים לבאר את הסבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הספור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הנצחון הגדול ביותר, נצחון הרוח ונצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היונית?

קשה לבאר את הסבה הזאת, אולי זה אסון מקרי. אולי יש כאן חשבון. משערים השערות שהיו בזה מגמות פוליטיות. קשה לבאר את הדבר הזה. אבל גם על זכר החשמונאים, וגם על החג הזה, שמר העם העברי שמירה מעולה, כי תכונה מיוחדת יש לכל חג, החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה, וכל הר גבוה, וכל הגבוה מחברו מעיד על שנויים וזעזועים שהתחוללו מתחת להר זה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה, ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה. וכך גם כל חג מעיד על זעזועים עמוקים, לפעמים וולקניים, שהם התחוללו מתחת לקרקע האומה, ולא פעם אחת, כי אם הרבה פעמים, בזה אחר זה. ואמנם, כשאנו באים לחפור ולחטט מתחת לחג לאומי, אנו מוצאים מתחתיו שכבה מתחת לשכבה ורובד מתחת לרובד ואין טעם אחד לחג, כי אם יש טעמים הרבה לו. יש מגמה מיוחדת בהיסטוריה לכנס ולקבץ את המאורעות הגדולים ולרכזם בנקודות זמניות, מסוימת, קבוצות קבוצות. וכל מאורע שיש בו מעין קשר לחג פלוני ופלוני הוא נמשך כברזל לאבן-השואבת, להדבק לחג הזה. וכן אתם מוצאים באגדה ובשירה שלנו שהם אוהבים לציין ולסמן את כל המאורעות שנקשרו בחג פלוני ופלוני. אתם מוצאים על פי האגדה רשימה שלמה של מאורעות שנטפלו לחג הפסח וכן לכל החגים.

אין ספק, כי גם חג החנוכה הזה, שהוא במדה ידועה נטשטש בהיסטוריה שלנו ע"י אבדן הספר במקור, גם לו הגיעה עתה שעתו שיודבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים שהתחוללו בעמנו. ועלינו להודות למסדרי הנשף הזה, שהם קבעו את החג הזה לזכר המפעל הנצחי ביותר בהיסטוריה שלנו, מפני שחג הגאולה של יציאת-מצרים כבר תש כחו בימי הנביאים "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני-ישראל מארץ מצרים" (ירמיהו כג). כל המאורעות הקשורים בגאולה יתקשרו בחג לאומי זה, ומחמת החג הזה תבוא גאולה לכמה מומנטים היסטוריים שנידונו לגניזה שלמה או לגניזה למחצה; עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה. חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו. ע"י תחיה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הנסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודנו. (ביאליק, קטע מתוך קרן הקיימת וחג המכבים - באספת היובל של הקה"ק בירושלים, למלאות 25 שנה להוסדה, חנוכה תרפ"ז)




[1] תורגם מארמית על ידי ש.ל גורדון [2]וַיְהִי כִּי־יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיקֹוָק הֵנִיחַ־לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל־אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְקֹוָק עִמָּךְ: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר־יְקֹוָק אֶל־נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־עַבְדִּי אֶל־דָּוִד כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַאַתָּה תִּבְנֶה־לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: בְּכֹל אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת־אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא־בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: וְעַתָּה כֹּה־תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא־יֹסִיפוּ בְנֵי־עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: וּלְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַה