חויה בשבט (יה בשבט יד׳)


א.ד. גורדון: לצורך עניינינו ארשה לעצמי לחדש שם בצורת "חויה" על משקל "הויה"[1]

א.ד גורדון: החויה היא מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה ; זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדים חיי האדם הפרטי עם חיי הבריאה כולה והיו לחיי עולם[2]

א.ד גורדון: המושג המאובן על הדת ועל אלוהים, משפיע על כל מהלך המחשבה והרגש יותר ממה שרגילים להביא בחשבון. מותר, כמדומה, לאמור, כי יותר מתוך מושג מאובן כזה מאשר מתוך מחשבה חיה ורגש חי, יוכל אדם חושב ומרגיש להחליט בוודאות של גבורה או של תמימות, כי אלוהים מת, מבלי לשים אל לב, כי מת רק המושג שנתיישן ונתאבן על דבר אלוהים, אבל לא אלוהים, לא הנעלם, שאתה נתקל בו בכל אשר אתה חושב ומרגיש, אבל אינך תופסו, אינך משיגו ; שאתה נחבט בו בכל אשר אתה מרגיש, חושב, מדבר, מבלי לדעת מה הוא ומאין הוא בא. הנעלם לא ימות לעולם"...[3]

מאז ומעולם היתה למלה עולם משמעות זמנית וחללית בעת ובעונה אחת. הוא הדין ביחס למלה נעלם. היחס בין המלה עולם למלה נעלם כמוהו כיחס שבין המלה אוהב למלה נאהב. תלות מוחלטת יש ביניהם. כל עוד יש עולם, מזכיר לנו גורדון, יש נעלם.

משום כך, כשאני מדבר כאן (ובחלקים הקודמים) על תיקון עולם אני מתכוון בעת ובעונה אחת לתקון הנעלם, או במילים אחרות, לחידוש הקשר בין עולמנו לבין נעלמו. אין לך עם או תרבות או מסורת ללא מאבק נצחי בין חרדים מקימי מחיצות לבין מאמינים מתקני עולם, ואין לך אדם שבנשמתו לא טבועות עקבותיו הטריות של המאבק הזה.

אפשר להתייחס אל כל המקורות שקראנו עד כאן כאל מבוא לא.ד. גורדון. מבוא למאמין הפוסט חרדי, פוסט מודרני ופוסט ציני. ארבעת תיקוני יה בשבט שדיברנו עליהם בחלק ג (תקון סוציאלי, מיסטי, לאומי (ציוני) ואקולוגי) הם ארבעת התיקונים שהאיש הזה תיקן למענו ולמעננו. אין בכל העבר שלנו - הקרוב והרחוק - דמות שמגלמת בתוכה באופן יותר נכון ויותר עמוק את ארבעת התיקונים הללו. הוא היה ציוני שדיבר בקודים של קבלה והקדיש את חייו לתקון עולם מעשי ותקון עולם מילולי. הוא היה אקולוגיסט שהקדים בעשרות שנים את התנועה האקולוגית העולמית, והיה מתקן עולם סוציאלי שסירב להיקרא סוציאליסט. רק אדם כמוהו יכול להמציא את המלה "חויה". העובדה שהאיש הזה הסתובב כאן בתחילת המאה היא ההוכחה שיש אפשרות לגשר על הפער הכואב והמרתק שבין ארבעת העולמות השונים הניצבים מאחורי ארבעת הטו בשבטים שהביאו אותנו עד הנה.

המלה "חויה" שהותקנה למעננו על ידי א ד גורדון היא אחד התיקונים המילוליים הגדולים ביותר שידעה השפה העברית מעודה. גורדון לא יצר אותה יש מאין. הוא צלל למעננו אל מעמקי הזכרון הקולקטיבי שלנו והעלה אותה משם. הוא חש צורך עמוק בביטוי מילולי שיהיה בו כדי להביע את התשוקה האנושית הגדולה לחיות את העולם מבפנים ולא רק לתאר אותו מבחוץ. השפה העברית (כמו שפות רבות אחרות) הציעה ביטויים למכביר שיש בהם כדי לתאר את העולם מבחוץ - להכיר, לחשוב, להתבונן, לתאר וכו. כל הפעולות הללו, מעצם מהותן, שומרות מרחק בין הסובייקט (האדם) לבין האובייקט (העולם). גורדון הרגיש צורך עז לבטל את המרחק הזה ולהגיע אל הנקודה שבה "תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה." על משקל "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" מדבר גורדון על נפש האדם הפרטי שתדבק בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת. ההתמזגות הזאת בין נפש האדם הפרטי לנפש הבריאה היא היא המלה שאחריה חיפש גורדון בתחילת המאה הזאת. לא במערת האותיות הוא חיפש אחר המלה הזאת ולא מאחורי הקתדרה - בטבע, תוך כדי עבודת האדמה, חיפש גורדון את הביטוי שיהיה בו כדי להמחיש את ההתאחדות שחש באותו רגע עם הבריאה כולה.

קריאה צמודה של הקטע שלפנינו תראה לנו שהיה לגורדון ביטוי כזה - "חיי עולם". הוא שאל מבר יוחאי את הביטוי חיי עולם על מנת לתאר את תחושת "התדבקותם השתפכותם התאחדותם של חיי האדם עם חיי הבריאה". אבל הוא לא הסתפק בכך. הוא רצה להפוך את "חיי עולם" לפועל בן מלה אחת. הוא רצה למזג גם במישור המילולי בין החיים לבין ההויה. הוא חיפש את המלה האחת והיחידה שתהיה בעת ובעונה אחת גם חיים וגם הויה. המלה הזאת לא היתה קיימת על פני השטח, אבל גורדון צלל אל מעמקי הזכרון הקולקטיבי שלנו והעלה משם את המלה "חויה". לחיות את ההויה פירושו לחוות.

אני חווה, אומר לנו גורדון, משמע אני חי חיי עולם.

האדם החווה הוא האדם המתמזג עם ההויה. הוא האדם המסיר את כל המחיצות שבינו לבין ההויה האלוהית. האדם החווה הוא ההויה האלוהית שיש לה האומץ להסיר את כל המחיצות שבינה לבין הוייתה האנושית.

ההוויה הנחווית היא אלוהים החי שלא ימות לעולם. היא הנעלם הגדול שאתה נתקל בו בכל אשר אתה חושב ומרגיש , אבל אינך תופסו, אינך משיגו.

החויה היא הנקודה שבה נפגשים העולם - כל עולם - והנעלם שלו.

החויה לא תמות לעולם.

היא חיים.

חיי עולם.

[1] א.ד. גורדון, "חויה והויה", בתוך "האדם והטבע" [2] א.ד. גורדון בתוך "האדם והטבע" עמוד 44 ועמוד 112 [3] א.ד. גורדון, השאלה העולמית, האדם והטבע

פוסטים קשורים

הצג הכול

בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו ששני חגי אילנות הם - "טו בשבט" ו"יה בשבט". שני חגים אלו מתחוללים באותו יום בשנה (חמישה עשר בשבט), ויש ביניהם ניגוד עז ומשלים. בתורה הכתובה אין אמנם כל התייחסות מפו

אמר רבי יהושע בן חנניה: מעולם לא נצחני אדם, חוץ מאשה תינוקת ותינוק... (תינוקת מה היא?) פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: "רבי לא שדה היא זו?" אמרתי לה:

"כשאתה מעביר שיעורי תורה לעמארצים הקפד מאד על כך שתהיה זאת תורה של שאלות ותשובות ולא תורה של קושיות ופירוקים. כי תורה של שאלות ותשובות היא משנה סדורה ופסקנית ואילו תורה של קושיות ופירוקים היא גמרא סתו