וזאת התורה אשר שבר משה לפני בני ישראל / בא אל הקדש א

וזאת התורה אשר שבר משה לפני בני-ישראל

אגדה על דרשת הבר-מצווה האבודה שלי


כשהייתי בן חמש חזיתי לראשונה במעמד הר סיני. אני זוכר כמו היום את השבת שבה ירד משה מההר כשהתורה מונפת בזרועותיו, ואני זוכר איך המשכתי לראות את המראה המרהיב הזה מדי שבת בשבתו.

מדי שבת הייתי עוקב בהתרגשות אחר ההכנות האחרונות שקדמו להגבהת התורה שזה עתה סיימו לקרוא בה. התורה הפתוחה הייתה מונחת על קטיפה ארגמנית הפרושה על גבי שולחן דמוי מזבח במרכז בית הכנסת. טלית גדולה הסתירה את פני משה שעמד לפני שולחן המזבח והתמקד בתורה בריכוז של מרים משקולות. דממה מתוחה שררה כאשר כופף משה את ברכיו ולפת בשני אגרופיו את ידיות העץ שעליהן מגולגל קלף התורה. בשיא המתח הוגבהה התורה למרום בסגנון הנפה קלאסי. דקה ארוכה היא הופנתה כה וכה לפני בני-ישראל השרים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני-ישראל".[1] רק בנות-ישראל לא שרו. הן הביטו מלמעלה בתורה המונפת ונותרו דוממות.

כל פעם שהתורה הפתוחה הייתה מונפת באוויר, רעדתי מפחד שמא תיפול. שמא ימעד משה וישליכה מעליו כמו מרים משקולות שלא מסוגל לעמוד בעומס. כבר אז ידעתי שמיד לאחר שירד משה מהר סיני והניף את התורה אל על, הוא השליכה בזעם ארצה. הידיעה הזאת הפנימה בתוכי את טראומת התורה הנופלת ונשברת לרסיסים.


הדרשה על ההר

חמש שנים אחר-כך, כשהייתי בן עשר, ידעתי לדקלם על-פה את כל מסכת אבות, ואהבתי להאמין לכל מה שכתוב בה. במיוחד אהבתי להאמין לפתיחה המרשימה - "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה".[2] אנשי כנסת הגדולה, כך האמנתי באותם הימים, קיבלו מהנביאים, שקיבלו מהזקנים, שקיבלו מיהושע, שקיבל ממשה, שקיבל בהר סיני לא רק את התורה שבכתב אלא גם את התורה שבעל-פה, כלומר את המשנה, התלמוד, המדרש, ואת כל ההלכות והאגדות שחידשו רבני כל הדורות בין חתימת התלמוד לבין אביב תש"ך.

כשהייתי בן עשר כבר ידעתי היטב, שהתורה המונפת לעיני בני ובנות- ישראל בבית הכנסת הגדול אינה אלא הסוואה לתורה סמויה וסודית שקיבל משה בהר סיני והעבירה על-פה. ידיעה זאת גרמה לי לחוש כי אני נמנה על מחתרת עתיקה של בני-תורה המעבירים מפה לאוזן את הסודות הכמוסים ביותר.

כבר אז ידעתי כי אין קשר גלוי בין הכתוב בתורה לבין מה שנמסר בעל- פה מדור לדור. אחרי הכל, התורה הכתובה הייתה חשופה לכל - היא תורגמה לשפות זרות, וגם נוצרים ומוסלמים האמינו בה. שלא לדבר על יהודים חילוניים שהכירו אותה בשפתה המקורית מבלי להיות מחויבים לה. התורה שבעל-פה, לעומת זאת, מסתירה בין קלפיה רבבות פרטים המועברים מדור לדור על-ידי מחתרת סודית עתיקת יומין שאני, בן העשר, נמנה על בניה המובחרים. בן-תורה אני, ומכאן והלאה מוטל עליי להיות חלק מן הרצף הסודי שהחל במעמד הר סיני, ונמשך עד אביב תש"ך.


הדרשה על הבר

שלוש שנים לאחר מכן, באביב תשכ"ג, דקלמתי על-פה את דרשת הבר-מצווה שלי לפני אולם מלא אורחים שאחזו בידיהם כוסיות ברנדי. על- פי המסורת המקובלת של דרשות בר-מצווה, עסקה הדרשה בהלכות תפילין, והיא הייתה הרבה יותר ארוכה והרבה יותר משעממת מפרקי אבות. עד היום אני זוכר בעל-פה את רוב פרקי אבות. מדרשת הבר-מצווה האבודה שלי אינני זוכר מאומה, מלבד המשפט "הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי" שחזר על עצמו פעמים רבות, והיווה כפי הנראה את המוטו שלה.

המילה "תפילין" איננה מופיעה כלל בתורה הכתובה, וממילא אין בה כל תיאור של התפילין השחורות והמרובעות שהנחתי בילדותי. למרות זאת מופיעים בתלמודים עשרת הציטוטים הבאים שחלק מהם היוו כפי הנראה חומר גלם לדרשת הבר-מצווה האבודה שלי:

תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני... שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני... רצועות שחורות הלכה למשה מסיני... דל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני... יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני... תפילין על קלף הלכה למשה מסיני... הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין... תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני... מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני... קשר של תפילין הלכה למשה מסיני...[3].

כיצד נמסרו כל ההלכות הללו למשה? - כשעלה משה להר סיני לקבל את התורה, הוא פגש שם את השם כשתפילין שחורות ומרובעות לראשו ולזרועו השמאלית.[4] מתוך התבוננות מעמיקה בתפילין שהניח השם למד משה את כל הלכות תפילין. מאוחר יותר מסר משה ליהושע את כל ההלכות הללו, ויהושע מסרם לזקנים שמסרו לנביאים שהעבירו הלאה.


עגל הַבַּעַל-פֶּה

כשדקלמתי על-פה את מסכת אבות, דקלמתי בין השאר את המשנה הבאה: "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם".[5]

כשהייתי בן עשר למשנה היו כל החיים לפני - תשעים שנות מקרא, משנה, מצוות, תלמוד, חופה, רדיפה, כוח, בינה, עצה, זִקנה, שיבה ושיח.

כשהייתי בן עשר למשנה טרם ידעתי תלמוד, ועוד לא הכרתי את המדרש התלמודי הדורש את "וזאת התורה אשר שׂם משה לפני בני-ישראל", כ"וזאת התורה אשר סם משה לפני בני-ישראל".[6] כשהייתי בן עשר למשנה עוד לא ידעתי מה זה סם.

רק שנים רבות לאחר מכן למדתי להפנים את העובדה שסם התורה השבורה אשר שם משה לפני בני-ישראל הוא התלמוד, ואילו המשנה היא התורה הבלתי-שבורה, לכאורה, שעברה דרך יהושע, הזקנים, הנביאים והתנאים עד פוסקי ימינו ועד בכלל.

מהיום שבו מילאתי את ריאותיי בסם התורה השבורה אני שרוי בעיצומו של ניסיון סיזיפי לדחוף את התורה הזאת במעלה הר סיני. בכל יום ויום אני עולה אל ההר, משחזר את דרשת הבר-מצווה האבודה שלי, יורד מן ההר, שובר את הלוחות, מניחם בארון לצד התפילין שלי המונחות שם לצד אלבומֵי ילדותי, וממהר לעלות שוב.

מהיום בו חדלתי להניח תפילין אני נמצא בעיצומו של מסע בעקבות התפילין שהתחלתי להניח למחרת דרשת הבר-מצווה שלי.

לפעמים מדובר במסע התעוררות הגורם לי להאמין שלא רק הלכות תפילין, אלא גם כל ההלכות השונות והמנוגדות שייפסקו על-ידי פוסקים ופוסקות במהלך המאה העשרים ואחת כבר ניתנו למשה בהר סיני. ולפעמים הופך מסע ההתעוררות שלי למסע התפוררות. כל ההר שלי מתפורר לנוכח הדוֹגמה המסוכנת כי משה קיבל בסיני אך ורק תורת-בעל-פה אחת. ואני נוחת עם הפירורים ועם הלוחות השבורים היישר לתוך שירת "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל!" ולתוך הריקודים המתלהמים סביב עגל הַבַּעַל-פֶּה.


השם מקשה את עורפו

ביום שבו התפורר למשה ההר הוא שבר את הלוחות, ושרף את עגל הזהב, וטחן עד דק, ופיזר את אפרו על פני המים. מן המים המאופרים הוא הִשקה את הסוטים, והרג מהם שלושת אלפים איש. למחרת עלה למרום פעם נוספת כדי לקבל לוחות אבן חדשים. שוב הילך על פני עננים צחורים עד אשר הגיע אל פרגוד הקטיפה הארגמנית. מאחורי הפרגוד ניצב כמו אז ארון הקֹדש הפתוח, ובתוכו היו מונחים אלפי לוחות שמים מגולגלים ועטופים.

אושר שמימי הציף את פני משה למראה אלפי לוחות השמים המונחים בארון הקֹדש של מעלה. הוא ליטף את כולם במבטיו - את לוח השמים של מסכת קידושין, ואת לוח השמים של מסכת גיטין, ואת לוח השמים של הזֹהר הקדוש, ושל מסכת אבות, ומכילתא דרבי ישמעאל, והבשורה על-פי מתי, והבשורה על-פי לוקאס ואבות דרבי נתן, ופרקי דרבי אליעזר, והקוראן, וליקוטי מוהר"ן, וצוואות השבטים ומעשי השליחים ופסיקתא דרב כהנא, ובראשית רבה, ואיכה רבה, ומגילת האש ומגילת המקדש, וספר יצירה וספר עליית משה וספר היובלים.

משה הכיר היטב כל אחד מלוחות השמים הללו שהיוו את חומר הגלם השמימי ללוחות האבן אותם חצב עם השם בארבעים היום וארבעים הלילה הראשונים. עכשיו, לאושרו, הוא בא לארבעים יום וארבעים לילה נוספים של לימוד בחברותא עם השם. המחשבה שאלמלא שבר את הלוחות לא היה שב לכאן הביכה אותו. הוא חש כי המצווה הגדולה של כתיבת לוחות האבן החדשים באה עם העבירה של שבירת הלוחות הראשונים. מישהו בתוכו שבר את הלוחות כדי לשוב אל החברותא האלוהית. עמוק בתוכו החלה התמכרותו לסם התורה אשר שבר לפני בני-ישראל כדי לעלות וללמוד ולרדת ולשבור ולעלות וללמוד ולרדת ולשבור. כבר אז ידע כי מאות לוחות ושברי לוחות עתידים להיות מונחים בארון לצד מאות זוגות תפילין של רש"י ורבנו תם. כבר אז הייתה לו הידיעה הזאת הלכה למשה מסיני.

בעודו מהרהר הסיט משה את הפרגוד, ומבעד לאלפי לוחות השמים נכנס לתוך הסטודיו האלוהי. השם ישב שם בגבו אליו, כשהוא מתנועע על פני סטנדר מבדולח, ומנגן לעצמו מנגינות לימוד חד-פעמיות לנצח.

קולו של השם הלומד התנגן ביגון: " רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם".[7] משה זיהה את הקטע המתנגן כמשנה הראשונה של מסכת פרה, וביקש מהשם שרבי אליעזר יהיה בנו. בו במקום מילא השם את בקשת משה וכתב בלוח האבן של ספר שמות: "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר[8] - ושם בנו המיוחד של משה הוא רבי אליעזר".[9]

לאחר שהפך להיות אביו של רבי אליעזר חשב משה שלא במקרה בחר השם לקבל את פניו במנגינת לימוד מתוך לוח השמים של מסכת פרה. "מסתבר", אמר משה לעצמו, "ששלושת אלפי ההרוגים שהרגתי אתמול טרם הניחו את דעתו של השם, והוא מעסיק את עצמו במסכת פרה כדי לנסות למצוא מוצא". "תבוא פרה אדומה ותכפר על עגל זהב"[10], ציטט משה מתוך לוח השמים של פסיקתא דרב כהנא, ומיד לאחר מכן עמד על רגליו והתחנן בפני השם ואמר: "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם [מוטב], וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".[11]

אך השם הִקשה את עורפו ואמר: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ובו ביום נגף השם את העם על אשר עשו את העגל, והייתה לבני-ישראל באותו היום כפרה אדומה עד מאוד.


להיכנס לראש האלוהי דרך נקודת העורף הרכה

אחר-כך השתררה דממה קדושה עד לאופק. משה חשש להפר אותה. על קצות אצבעותיו ניגש עד קצה הפרגוד והשקיף מבעד לרקיע הווילון על ענני סיני השטים בקרקעית הנוף שלמרגלותיו.

בין רקיע הווילון לענני סיני התפרש לנגד עיני משה רקיע זבול ובו ירושלים הבנויה ובית המקדש הבנוי, ומזבח בנוי, ומיכאל עומד על המזבח ומקריב עליו קורבן.[12] באחו המעונן שמדרום לבית המקדש רעו אלפי פרות אדומות בשלווה אינסופית, כשהן אינן מודעות כלל לענני המזרח החרוכים השטים לעברן באיטיות יוקדת. משך כל אותה העת המשיך השם להפנות את עורפו אל משה כשהוא בוהה נכחו מעל לוח השמים הפתוח של מסכת פרה.

בפעם המי יודע כמה שב משה לעקוב אחר מחלפות ראש השם הגולשות על עורפו בקווצות של תלתלים שחורים. בין התלתלים התפתלו שתי רצועות תפילין שחורות שגלשו על עורף השם, והתמשכו מן העורף אל חזהו האי-נראה.

משה הכיר היטב את רצועות התפילין הצונחות כמו זוג צמות חלקות על פני סבך מחלפותיו השחורות והמתולתלות של השם. שתי הרצועות נבעו מתוך קשר מרהיב שהיה נתון בנקודת העורף הרכה של השם. ארבעים יום וארבעים לילה תהה משה על פשר הקשר, שמצִדו השני נבעו שתי רצועות שחורות נוספות. שתי הרצועות הקיפו את רקתו של השם, והתנקזו אל תוך צללית דמוית קופסה שחורה הנתונה מעל מצחו האי-נראה.

ארבעים יום וארבעים לילה לא העז משה לשאול את השם לפשר הקשר המרהיב הנובע מתוך נקודת העורף הרכה שלו. הפעם הוא העז בבת אחת, וביקש: " הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ".[13]

"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי", השיב השם, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".[14]

"אֶת כְּבוֹדְךָ", מיהר משה לתקן, "לֹא אֶת פָּנֶיךָ".

לאחר כמה ניסיונות התחמקות הסכים השם ואמר: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".[15]

משה התרגש מאוד. הוא ידע שהביטוי המקראי "וראית את אחורי" מהווה הסוואה מוצפנת לקוד הסודי של "וראית את קשר התפילין שלי" הכתוב בלוח השמים של מסכת ברכות.[16] משה ידע שהוא עומד להביט בתמונת מלוא כל הארץ מבעד לקשר התפילין של השם. הוא ידע שהוא הולך להיכנס לתוך הראש האלוהי דרך נקודת התורפה של עורפו הקשה.

בצעדי ריחוף התקדם משה לעבר קשר התפילין, כשהוא נוגע-לא-נוגע במרבד העננים הקטיפתי, ואלמלא הושלך הס מתכתי ברקיע היה משה נוגע-לא-נוגע בנקודה האלוהית הרכה, ונמוג בעדה לתוך העולם. אך קולו המתכתי של הגבאי הראשי התגלגל מקצה האולם עד קצהו והכריז: "יעמוד חתן הבר-מצווה להגבהת התורה!". לתדהמתו מצא משה את עצמו על הבימה המרכזית של בית הכנסת הגדול בירושלים, כשהוא מוקף אלפי מתפללים הפונים לעברו מכל הכיוונים.

לפניו, על שולחן ערוך דמוי מזבח, הייתה מונחת תורת לוחות האבן הפתוחה. מנגינת ההפטרה הסתחררה בראשו ונמהלה בשטף למדני של דרשה על תפילין שחורות ומרובעות, אך הקהל כבר התחיל לזמזם את מנגינת "וזאת התורה אשר שם משה", ולא נותרה למשה ברירה אלא לכופף מעט את ברכיו ולהגביה את התורה בסגנון הנפה קלסי.

בבת אחת פרצו כל הגברים בשירה, ומשה חש בחרדה כיצד עולה ממעמקיו התשוקה לשבור את הלוחות. כמו סם הרעידה התשוקה את ידיו. כמו סם משה לפני בני-ישראל.

לאט לאט התחלפה שירת "וזאת התורה" בשירת "אלה אלהיך ישראל", ומשה החל לאבד את השליטה על הרהורי השבירה שלו שזחלו מתוך מוחו, טיפסו על קירות בית הכנסת אות אחר אות, והקלידו עצמם בכתובת חשמלית מרצדת על קיר המרפסת של יציע הנשים. למזלו של משה לא הבחין אף מתפלל בכתובת על הקיר, וכולם המשיכו לסגור עליו במעגל, כשהם מגבירים את קצב שירתם המתלהמת. "אלה אלוהיך ישראל.. אלה אלוהיך ישראל"...

שעה ארוכה גבר משה על יצרו והמשיך להניף את לוחות האבן בדממה. לקראת תום התפילה נחלשו ידי משה והוא חש שוב ביצר השבירה המתגבר עליו. בו ברגע נעה פרוכת ארון הקֹדש לאורך כותל המזרח, ומאות לוחות האבן המונחים בארון התגלו לעיני כל. בין לוחות האבן התחבא עלמא דִי - ילד שחור תלתלים, כחול עיניים וסמוק לחיים.


עלמא דִי יוצא מן הארון

ברגע שהתגלה עלמא די על-ידי משה הוא ניתר ממקומו והסתתר מאחורי לוח אבן אחר. כשידיו מונפות אל-על סרק משה בעיניו את ארון הקֹדש הפתוח, עד שמצא פעם נוספת את הילד שחור התלתלים, שמיהר להיעלם שוב בירכתי ארון הקֹדש הפתוח. בכל פעם שגילה משה את מחבוא הילד, הוא קרץ לו בשובבות וחיוך גדול הופיע על פניו. הגברים המשיכו להתפלל אל מול ארון הקֹדש הפתוח מבלי להבחין במשחק המחבואים. הנשים המשיכו לשתוק בַּעֲזָרָתָן.

הנשים המשיכו לשתוק גם אל מול עלמא די היוצא מן הארון, כשהוא מנתר בעליצות לעבר הבימה המרכזית, ונעמד לצד משה המחייך כשידיו מונפות אל-על. דקה ארוכה הם עמדו בדממה זה לצד זה, ועם תומה החל הילד לארוג שירים ולהנעים זמירות בקולו המלטף.

"אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרוֹג כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרוֹג"[17], שר עלמא די אל מול ארון הקֹדש הפתוח. כל הגברים ענו במקהלה: "נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶך". כל הנשים שתקו.

"מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ", המשיך עלמא די, "הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ". שוב ענו הגברים, הנשים המשיכו לשתוק, ומשה המשיך לעמוד בדממה במרכז הבימה, כשהוא מניף את הלוחות אל-על.

"הִמְשִׁילוּךָ בְּרוֹב חֶזְיוֹנוֹת". המשיך הילד, "הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת".

"וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת", ענו הגברים, "וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת."

"זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב", הסביר הילד, "כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָדָיו לוֹ רָב".

קולות רשרוש של עטיפות סוכריות ושוקולדים החלו לבקוע מעזרת הנשים. במקביל החלו זאטוטים רבים להתאסף סביב לבימה, ומשה עקב אחריהם בחשדנות משועשעת. עלמא די המשיך לארוג שירים בקולו המלטף: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא. קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה".

הנועזים שבין הזאטוטים עלו אל הבימה ותפסו עמדות מפתח למרגלות הילד האורג ומשה השותק בידיים מונפות. "מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחֻרוֹת". המשיך הילד, "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת".

רשרוש עטיפות הסוכריות והשוקולדים ניסר בחלל בית הכנסת, וכל הבימה המרכזית התמלאה בילדים דרוכים. השקט שלפני הסערה התחלף בהמולה שלפני הסערה. "קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָיו", נבלע קול הילד בהמון, "תְּמוּנַת אֲדוֹנָי לְנֶגֶד עֵינָיו".

ההמולה המתגברת אילצה את הגבאי הראשי להכות בכף ידו על השולחן המרכזי, ולהשליך הס בבית הכנסת. ההס המושלך אִפשר לעלמא די לארוג את שורות השיר האחרונות, ולחתום ב"יֶעֱרַב נָא שִׂיחִי עָלֶיךָ. כִּי נַפְשִׁי תַעֲרוֹג אֵלֶיךָ".

מטח מרהיב ליווה את "כִּי נַפְשִׁי תַעֲרוֹג אֵלֶיך". ברד של סוכריות, שוקולדים, ופתיתי נייר צבעוניים הוטח מעזרת הנשים לקול מצהלות הזאטוטים שהשתטחו על רצפת בית הכנסת וליקטו ממתקים מכל הבא ליד. התורה המונפת אל-על ספגה עשרות פגיעות ישירות ומתוקות, וההמולה הייתה מושלמת.

בתוך ההמולה המושלמת הבחין עלמא די בפרוכת ארון הקֹדש הנעה על צירה ונסגרת לְאִטָּה. מיד תפס בידו של משה ומשכו אחריו בריצה.

בדילוגים סמויים חלפו משה והילד על פני ספסלי בית הכנסת הקדמיים, וכשהגיעו לכותל המזרח ניתרו בעוצמה, ונעלמו אחוזי ידיים מאחורי הפרוכת הנסגרת של ארון הקֹדש.

[1] דברים ד', מ"ד [2] משנה מסכת אבות פרק א', משנה א' [3] ירושלמי מגילה פרק ד' הלכה ט'; בבלי שבת כ"ח, ע"ב; בבלי מנחות ל"ה, ע"א; בבלי שבת ס"ב, ע"א; בבלי שבת ע"ט, ע"ב; ירושלמי מגילה, פרק א' הלכה ט'; בבלי מכות י"א, ע"א [4] ברכות ו' ע"א; ברכות ז' ע"א [5] מסכת אבות פרק ה' משנה כ"א [6] על-פי בבלי יומא ע"ב, ע"ב [7] משנה מסכת פרה פרק א', משנייה א' [8] שמות, י"ח, ד' [9] "בשעה שעלה משה לשמי מרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה ואומר הלכה משם אומרה: רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים'. אמר משה לפני הקב"ה: 'רבון העולמים - העליונים והתחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם?!'. אמר לו הקב"ה: 'משה, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה - רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים...'. אמר לפניו: רבון העולמים, יהי רצון שיהיה מחלציי'. אמר לו: חייך שהוא מחלציך זהו שכתוב: 'ושם האחד אליעזר' (שמות י"ח, ד') - ושם אותו המיוחד אליעזר".פסיקתא דרב כהנא - פסקא ד' אות ז' [10] ראי/ה פסיקתא דרב כהנא, פרשה ד' - "מפני מה כל הקורבנות באין זכרים וזו (פרה אדומה) באה נקבה? – אמר רבי אייבו: (משל) לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל." [11] שמות ל"ב, ל"א-ל"ג [12] בבלי חגיגה י"ב, ע" ב [13] שמות, ל"ג, י"ח [14] שמות, ל"ג, כ' [15] שמות, ל"ג, כ"א-כ"ג [16] בבלי, ברכות ז', ע"א [17] מתוך סידור התפילה, מוסף לתפילת שחרית בשבת

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע

בדיוק היום בעוד שבוע - בעיצומו של היום השמיני - יפרצו נדב ואביהוא את המחסום האחרון, ייכנסו לקֹדש הקֹדשים, ויעלו את עצמם לעולה. אלהים כבר יחכה להם מאחורי הפרגוד, ובעזרת קרן לייזר שלא מהעולם הזה הוא ישר