הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד / עלמא די 3

במוצאי יום כיפור תשל"ד – השישה באוקטובר 1973 – התנודדתי כשיכור בתוך קומנדקר דחוס וניסיתי לקרוא לאור פנס כיס את ה"הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד" של קאנט. כל הלילה השתרך הקומנדקר בתוך שיירה אינסופית של כלי רכב שנעה מערבה על פני כבישי סיני המטולאים.

בעשרה באוקטובר היתה אמורה להיות לי בחינה על קאנט אצל פרופסור רוטנשטרייך, ואני הייתי משוכנע שעד למועד הבחינה כבר אגיע חזרה לירושלים. כל הלילה התרכזתי בקאנט והתעלמתי ממארשים שבקעו בעת ובעונה אחת מטרנזיסטורים רבים, והתעלמתי מאלפי הקומנדקרים, משאיות, ג'יפים, מיכליות, זחל"מים, מובילי טנקים, ומרבבות קולות מתלהמים המאפילים על ההקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד.

כל הלילה התנודדתי ושרתי קאנט במנגינת "הנני העני ממעש" אשר התנגנה מפיו של הרב אברהם שפירא, שהיה בעל מוסף, שעות ספורות קודם לכן במניין של ישיבת "מרכז הרב". זאת היתה תפילתי הראשונה לאחר הפסקת תפילות מוחלטת של למעלה מחמש שנים. עד עכשיו לא סיימתי את תפילת מוסף ההיא. את ההקדמות לקאנט סיימתי לפני הזריחה. אף פעם לא ידעתי קאנט יותר טוב מאשר בבוקר השביעי באוקטובר 1973.

את הזריחה עצמה אינני זוכר. נרדמתי תוך כדי צפייה בענני המזרח האדומים המקדימים את זריחות סיני. תוך כדי שינה שבתי ללכת ברחובות ליל אמש הסמוכים לישיבה, ולא היה רחש להליכתי כי נעלתי את נעלי הכדורסל הלבנות שלי, ולא היה רחש להליכתו של הישיש שהתקרב לקראתי כי גם הוא נעל נעלי כדורסל לבנות.

היתה דממת יום כיפור עד לאופק. אף מכונית לא הפרה אותה. משך כל הדרך אמרתי לעצמי שכאשר יחלוף הישיש על פניי אהנהן לו שלום ללא מילים כדי לא להפר את הדממה.

אבל הוא לא חלף על פניי ולא חדל להתקדם לעברי – תלתליו היו צחורים, גלימתו צחורה, ונעלי הכדורסל שלו צחורות כתלתליו. כשחזרתי לבניין הישיבה שררה חשכה מוחלטת, ולא רציתי להעלות אור במסדרון הפנימייה, ולא זכרתי אם חדרי הוא השלישי מימין או השלישי משמאל.

אז נכנסתי לספריית בית המדרש ולקחתי את "אורות התשובה", ועליתי אל הגג וניסיתי לקרוא לאור הירח. לא הצלחתי להתרכז. התנדנדתי, אמנם, בכוונה רבה, אך לא הבנתי אפילו משפט אחד. ככל שהתנדנדתי בעוצמה רבה יותר כך גברה תקוותי שיש מישהו שרואה אותי ברגע של צדיקות נסתרת כל כך. לאחר שעת התנדנדות מתמשכת לפתתי את ראשי בכפותיי, נכלם מצביעותי, מנסה להרגיע את עצמי שאכן אין אלוהים במקום הזה, כך שאף אחד לא היה מסוגל לתפוס אותי בקלקלתי. משהשתכנעתי שאכן אין, צחקתי צחוק נבוך. משנדם צחוקי נבהלתי. מרוב בהלה שבתי להתנדנד מעל "אורות התשובה" ולא הצלחתי להשתחרר מן התקווה הסמויה, הבזויה, שעל אף הכל מישהו רואה אותי.

משהתפזרה החשכה התנועעו בעוצמה כל הברושים והאורנים של ירושלים מחמת ציוצם הפראי של ריבואות הציפורים המסתתרות בתוכם. נרדמתי. "אורות התשובה" למרגלותיי.

התעוררתי תוך כדי שעטה בדיונה טובענית, רבבות גברים מבוהלים בוססו עמי בדיונה בלי יכולת להתקדם. נהמה מתכתית כואבת היתה מתגלגלת למרגלות השמש היוקדת. אלפי כלי הרכב של השיירה האינסופית היו נטושים על כביש האספלט המטולא של ציר "עכביש", וכולנו עקבנו בחרדת מוות אחרי צמד עמודי עשן שהיתמרו מצמד מתרחק של מפציצי סוחוי.

פתאום מישהו צעק: "הם חוזרים!", והאנשים סביבי שבו לשעוט במקומם בלי יכולת להתקדם. אני שעטתי עם כולם, מועד תוך כדי מנוסה אבודה, לא מצליח לקום, חופר שוחה באצבעותיי, מתיז חול כמו כלב משתין, ריר נזל מפי, רעד הצטבר בברכיי, מתיקות בשיפולי הבטן.

"הם חוזרים", מישהו המשיך לצעוק, ואני לחשתי לעצמי "די, אני מת...די, אני מת..."

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים