הנסיעה הראשונה שלי בשבת

ב-12 באוגוסט 1967, בשבת "חזון" תשכ"ז, עמדתי ביציאה מקיבוץ איילת השחר וחיכיתי לטרמפ יחד עם צרויה. אני הייתי בן שבע עשרה וצרויה בת שש עשרה, והעולם היה שייך לנו - צעירים יפים ושזופים שלא ימותו לעולם.

ערב קודם, תוך כדי ארוחת ערב שבתית בחדר האוכל של הקיבוץ, החלטנו לרדת למחרת לכנרת, ובו ברגע נתקפתי בחרדה. לא אמרתי לצרויה מאומה על כך שזו תהיה נסיעת השבת הראשונה שלי. כל הלילה לא נרדמתי, ולמחרת מצאתי את עצמי מתחבא מאחורי צרויה, תוך שאני מושיט יד רועדת לכל המכוניות המגיחות מהצפון ומדרימות לעבר הכנרת. כל רכב שלא עצר גרם לי לחוש הקלה רבה. מאד יראתי מפני המכונית הראשונה שתעצור ותאלץ אותי להידרדר עימה למעמקי השבת המתחללת.

כל הזמן שרקתי את פסוקי ההפטרה של שבת חזון על פי טעמי הניגון הנוגים של מגילת איכה. "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ", שרקתי ברעדה תוך שאני מנופף בידי לקראת המכוניות החולפות על פנינו, " בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי..." אף מכונית לא עצרה, ואני, מזיע מחום ומפחד, המשכתי לשרוק ולהושיט ידיים מתחננות " הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל... "

צרויה אמרה שאני שורק יפה, ושהיא אוהבת את הסלסולים המתנגנים הללו. היא שאלה אם אוכל ללמד אותה את התווים כדי שתוכל לנגן אותם בכינור. התביישתי לגלות לה שהתווים הם טעמי ההפטרה, ואמרתי שמדובר ביצירה מוזיקלית של קומפוזיטור שאת שמו שכחתי. ידעתי שלא אצליח להסביר בחום הזה את ההבדל בין טעמי ההפטרה הרגילים של כל שבת לבין טעמי ההפטרה של שבת חזון המתנגנים על פי ניגוניה הנוגים של מגילת איכה. ממש לא התחשק לי להיכנס לשיחה משעממת אודות פרשת דברים, שבת חזון, תשעה באב, ימי בין המצרים, וחורבן בית המקדש.

האווירה באותם הימים הייתה רחוקה מאווירה של חורבן, ואני, כמו רבים מבני גילי, הייתי באופוריה מוחלטת, ונסעתי בטרמפים לאורכה ולרוחבה של ארצנו הענקית והמשוחררת. בד בבד עם שחרור ירושלים סיני והגולן שחררתי את עצמי מלימודים ולא סיימתי את כיתה י"א בישיבה התיכונית (מדרשיית נועם) בפרדס חנה. החופש הגדול באותה שנה היה החופש הגדול ביותר בימי חיי. כל גבולות הארץ נפרצו בבת אחת ויחד עמם נפרצו כל גבולותיי הארציים. מאד אהבתי להתחייב בנפשי ולחצות עוד ועוד קווים אדומים. ככל ששחררתי את השטחים הכבושים שלי כך חשתי שאני נכבש על ידי כוחות מסתוריים שאין לי שליטה עליהם, והמשכתי ולשרוק ולהתפלל שאף מכונית לא תעצור.

כה מפוחד וירא אלוהים הייתי לקראת נסיעת השחרור שלי, עד שבכל פעם שהופיעה מכונית מעבר לעיקול הייתי משוכנע שזוהי ה"סאאב" הירוקה והמיתולוגית של הרב יוגל, ראש הישיבה הנצחי של מדרשיית נועם. הייתי בטוח שהרב יוגל בדרכו אליי, למרות שהמכונית שהתקרבה לעברנו לא הייתה ירוקה כלל, ולמרות שהיא בכלל לא נראתה כמו "סאאב", ולמרות שברגעי הצלילות המעטים שהיו לי באותו מעמד הבנתי שאפילו הרב יוגל, עם כל ה"מסירות-נפש" שלו, לא יתיר לעצמו לחלל שבת אך ורק כדי להציל אותי ברגע האחרון מחורבן עולמי.

תוך כדי הזיות על הסאאב הירוקה של הרב יוגל המשכתי לשרוק את ניגוני ההפטרה ועברתי לשריקה של הכנסת ספר התורה לארון הקודש. שרקתי את "השיבנו אדוני אליך ונשובה" ואת "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואהבתי את התחושה שצרויה אוהבת את השריקות שלי.

פתאם, באמצע שריקת מוסף, האט לקראתנו טנדר שחור ומהודר. נהגה בו נזירה מוארת פנים ושחורת שיער בשנות השלושים, ולצידה ישב נזיר ישיש עם זקן לבן וארוך. הטנדר חלף על פנינו באיטיות, ונעצר כחמישים מטר לפנינו. "וואו", התפעלה צרויה תוך כדי ריצה, "אף פעם לא ראיתי אוטו כל כך מוזר...". אני רצתי אחריה ברגליים כושלות, וחשבתי על כך שאני, לעומתה, כבר ראיתי את הטנדר הזה, ואפילו ציינתי לעצמי שפניו של הנזיר מוכרות לי.

הנהגת שאלה בחיוך לאן אנחנו נוסעים, האנגלית שלה התנגנה כמו יוונית, וצרויה ענתה בחיוך מנומס ובאנגלית די טובה "אנחנו נוסעים לכנרת. אפשר?". "ברוכים הבאים", היא אמרה, "גם אנחנו נוסעים לכנרת... ". צרויה התיישבה מאחורי הנהגת, ואני התיישבתי ליד החלון הימני, מאחורי הנזיר שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו ושערו הלבן גולש על עורפו ועל גלימתו הלבנה. כשיצאנו לדרך שאלה הנהגת לשמנו ולמקומנו. צרויה אמרה שהיא צרויה מהגליל, והוא, כלומר אני, קוראים לו ארי והוא מירושלים. היא הציגה את עצמה כשהקד מיוון, ומאותו רגע הוסרו כל המחיצות בינה לבין צרויה.

משך כל הנסיעה צחקו צרויה ושהקד ושרו שירים ודיברו ביניהן באנגלית מתובלת במילים עבריות ויווניות שלמדו זו מזו. האנרגיה שזרמה בחלקו השמאלי של הטנדר הייתה מאד משוחררת. לעומת זאת בצד הימני, הגברי, שררה שתיקה מעיקה. אפילו מילה אחת לא החלפתי עם הנזיר הישיש שישב בגבו אלי. משך כל הנסיעה התבוננתי כמהופנט בדמות דיוקנו המוכרת שניבטה אלי מתוך הראי שמימין לחלון. שפתיו היו דובבות ועיניו השחורות והגדולות לא חדלו לעקוב אחריי מבעד לראי.

אפילו לרגע אחד לא הצלחתי להשתחרר ממראה שפתיו הדובבות וממראה דמות דיוקנו המוכרת. בתחילת הדרך עוד ניסיתי לברוח אל שריקת תפילת מוסף - בתפילת "קדושה" סלסלתי את "קדוש קדוש קדוש", ואחר כך שרקתי את "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". שהקד אמרה שאני שורק יפה, צרויה אישרה את דבריה, ואני הסמקתי כמו טווס, והמשכתי לשרוק מבלי להסיר את עיניי מעיני הנזיר הישיש העוקב אחרי.

עם תום תפילת "מוסף" החלו הירידות המסוכנות. פיתולי כביש צפת - טבריה הישן היו מאד מפחידים, ואני לא חדלתי להתפלל ולהתפתל. עם כל פיתול הייתי בטוח שאנחנו מתהפכים. מרוב יראה חדלתי לשרוק והנחתי לשפתיי לדובב את התפילות. קיוויתי מאד שצרויה לא יודעת שאני מתפלל, אבל הנזיר הישיש ידע. שפתיו הדובבות מבעד לראי גילו לי שהוא יודע את סוד תפילתי, ופתאום, בבת אחת, התגלתה לי זהותו, וידעתי בוודאות שבתוך גלימת הבישוף היווני מסתתר הגאון מטשעבין שהלך לעולמו שנה לפני כן, בחורף תשכ"ו.

שנה לפני כן הלכתי עם אלפים רבים אחר ארונו של הגאון מטשעבין שנחשב לגדול הדור בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת. ההלוויה יצאה במוצאי אחת השבתות החורפיות מבית ילדותי הירושלמי הניצב בין שכונות רחביה ושערי חסד. מהיום שנולדתי באביב תש"י ועד יום מותו בתשכ"ו זכיתי להיות שכנו מעבר לקיר של גדול הדור. שמו המלא היה מורנו ורבינו הרב הגאון והצדיק דוב בעריש וידענפלד, כולם קראו לו הטשעבינער, ואילו אני קראתי לו ה"דובב מישרים" על שם ספרו שהעניק לי במו ידיו כמתנת בר מצווה.

בעמוד הראשון של הספר כתוב לאמור: "ספר שו"ת דובב מישרים מהתשובות אשר השבתי לשואלי דבר ד' בחמלתו עלי - דוב בעריש וויידענפעלד, אב בית דין וראש מתיבתא של קהילת קודש טשעבין והגליל, כעת בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן". לצד ההקדמה הזאת מופיעה הקדשה אישית בכתב ידו המסתורי והמסולסל - "מתנה לארי' שיחי' בהגיעו לבר מצוה. יהי' רעווא שיגדל בתורה וביראה לשמחת לבב הוריו שיחי' ויהי' לתפארת למשפחות הנכבדות פטר ובוקסבוים".

בעמוד שמעבר להקדשה שהקדיש לי בכתב ידו מקדיש הטשעבינער את ספרו לעילוי נשמת אשתו, לעילוי נשמת שני בניו ושתי כלותיהם שנספו בשואה, לעילוי נשמת שתי בנותיו ושני חתניהן שנספו בשואה. לעילוי נשמת נכדיו, לעילוי נשמת אחיו אחיותיו אחייניו ואחייניותיו שנספו בשואה, לעילוי נשמת תלמידיו - הבחורים והאברכים שבישיבתו, ולעילוי נשמתם של מאות גברים נשים זקנים וטף מקהילתו – קהילת העיר טשעבין – שנספו בשואה. משך כל שנות ילדותי לא הייתי מודע לכך שהשכן שלי הוא גם אב שכול גם סב שכול גם רב שכול גם דוד שכול וגם דוב שכול. הייתה לו אשה חדשה – "הרבנית" קראנו לה - והיו לו חיים חדשים, ותמיד עלו אליו לרגל כדי לשאול בעצתו, ובכל פעם שנכנסתי לחדר המדרגות של בית ילדותי נתקלתי ביהודים לבושי שחורים שחיכו בתור עד שיזכו להיראות לפני הטשעבינער.

---------------

לעולם לא אשכח את הרגע שבו נכנס הטשעבינער לתוך דרשת הבר-מצווה שלי, התיר את חרצובות לשוני, ושיחרר אותי מגמגומי. תמיד ייחרת רגע זה בזיכרוני כמעמד הר סיני שלי. היה זה בקידוש שאחרי מוסף, בסאלון בית ילדותי שהיה מלא בעשרות גברים מדושני עונג המחזיקים בידיהם צלחות קוגל וכוסיות ברנדי. לא הצלחתי לומר אפילו משפט אחד מבלי שקולי ירעד מפחד קהל. זו הייתה אמורה להיות דרשה מאד מלומדת ומפולפלת שהתכוננתי לקראתה חודשים רבים, וידעתי לחדש בה חידושים אישיים. ימים ולילות הגיתי בחידושים הללו, בלכתי בדרך שיננתי אותם, בשכבי ובקומי פירקתי והרכבתי , אך כאשר ניצבתי בפני קהל לראשונה בחיי היה קולי רועד והולך. האוויר היה ספוג ריחות קוגל, ולא הצלחתי להעלות ממעמקים את דרשתי.

מדי פעם בימבם מישהו ניגון חסידי על פי המנהג להפסיק את דרשת חתן הבר מצווה כדי שלא להביכו. חלק הצטרפו לבימבום וחלק ניסו להשתיקם, ואני נלחצתי הן מהמבמבמים והן מהמשתיקים, והתעקשתי לשוב ולדרוש. לאחר שהושלך הס שבתי לגמגם, וכשגבר הגמגום בקע שוב הבמבום ושוב התעקשתי להמשיך ושוב גמגמתי.

ואז, בין הבמבום השלישי והגמגום הרביעי, הופנו כל המבטים לעבר ה"דובב מישרים" שניצב בפתח. הייתה זו הפעם היחידה בחיי שבה נכנס השכן הקדוש שלי לביתי. כולם פינו לו מקום והוא חייך אלי את חיוכו הטוב וליטף את שערי ולחש לי "מה חידוש היה היום בבית המדרש?", וכולם שאלו זה את זה "מה הוא אמר?... מה הוא אמר?...".

אחר כך הוא התיישב מולי וסימן לי להמשיך. בו ברגע נדמו כל הציוצים והמצמוצים, קול דממה דקה השתרר באוויר, והטשעבינער נתן בי את עיניו הטובות. אני הישרתי מבט לתוך עיניו, והעליתי את דרשתי ממעמקיהן. היא נדרשה מעצמה בניגון ערב, והטשעבינער דובב את שפתיי הישנות, כשם שדובב הנסיך את שפתי היפהפיה הנרדמת.

מאז ועד עצם היום הזה אני דרשן נודד. 54 שנים חלפו מאז, ואני ממשיך לנדוד ולדרוש דרשות רבות על מנת לשחזר את דרשת הבר מצווה שלי. עדיין אני מגמגם בתחילת כל דרשה, ומחכה לטשעבינער שיופיע בפתח, ידובב את שפתיי הישנות ויעלה את גמגומי המתנגן למרומי מרומיו.

שנתיים וחצי לאחר דרשת הבר מצוה שלי, בשבת פרשת "לֵךְ לְךָ" תשכ"ו, 6 בנובמבר 1965, הלך הטשעבינער לעולמו, ועד רגעיו האחרונים לא חדלו שפתיו מלדובב דברי תורה. כולם הסתובבו שם כמו סהרורים ומילמלו "פומיה לא פוסיק מגירסו... פומיה לא פוסיק מגירסו... ", ואני הייתי משוכנע שהם ממלמלים משפט מסתורי באידיש. רק שנים לאחר מכן הבנתי שזהו ביטוי בארמית – "פומיה לא פסיק מגירסא" - שפירושו פיו לא הפסיק מללמוד - המתאר את מותו בשבת של דוד מלך ישראל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים בכל הזמנים.

מדי שבת לא פסק דוד המלך ללמוד גמרא, ומשום כך לא היה מלאך המוות יכול לגעת בו. שבתות רבות חלפו וכל ניסיונותיו של מלאך המוות להתקרב לדוד עלו בתוהו, עד שבאותה שבת, לפני למעלה מחמשים שנה, הסיט מלאך המוות את עץ הברוש הענק שבחצר בית ילדותי, ולהרף עין חדלו שפתי הטשעבינער להיות דובבות.

שעה לאחר צאת השבת התמלא הרחוב הקטן שלנו ברבבות יהודים לבושי שחורים. רבים מהם צבאו על בית הדירות של ילדותי, ומרוב צפיפות איימה גדר החצר להיעקר ממקומה. אני עמדתי שם עם עוד נערים משערי חסד וצעקתי איתם באידיש העילגת שלי "שוואך דה גדר... שוואך דה גדר...", שפירושו פחות או יותר, "הגדר חלשה... הגדר חלשה... זהירות הגדר חלשה...". צעקותינו לא הועילו והגדר נשברה ורבים נכנסו פנימה ורמסו את הגרניומים ואת ההרדופים שבחצר. הייתה סכנת נפשות ממש - מגבעות ושטריימלים עפו באוויר, כל אחד רצה להיות קרוב ככל האפשר לגופו של הקדוש שהיה אמור לצאת בכל רגע. מאות גברים לבושי שחור נדחסו בין חדר המדרגות של בית ילדותי לבין האוטו השחור של החברא קדישא שעמד על המדרכה. צעקות "הצילו" נמהלו בצעקות "פיקוח נפש" ובקריאות "שוואך דה גדר".

בשיא ה"פיקוח נפש", על רקע כל הצעקות והמגבעות המתעופפות, קלטתי בבת אחת שהטנדר השחור שאותו נוהגת שהקד אינו אלא האוטו של החברה קדישא שלתוכו הוכנס גופו הקדוש של הטשעבינער, ושאחריו הלכתי הלוך ובכה במוצאי אותה שבת.

פתאום, בבת אחת, התברר לי שהמסע הזה מאיילת השחר לכנרת אינו אלא מסע ההלוויה שלי. שנה אחרי מותו מוביל אותי הטשעבינער בתוך האוטו השחור היורד לכנרת, ולידו נוהגת שהקד, יפה כמו פיה, יפהפיה בכלל לא נרדמת, שעד עצם היום הזה היא מתחדשת לו בכל יום ויום, והוא מאוהב בה אהבת עולם.

בינתיים תמו הפיתולים והירידות ושלווה גדולה ירדה על הכינור הענק והכחול שנפרש למרגלותינו. שהקד הצביעה על הר קטן לצד הדרך ואמרה לצרויה This is Har Ha-Osher וצרויה אמרה I know ואני לא ידעתי שמעל לכנרת יש הר שנקרא הר האושר. כמה דקות לאחר מכן אותתה שהקד שמאלה ונכנסה לדרך צדדית, בין עצים גדולים, ובסופה נגלתה לנגד עינינו כנסיה חבויה מעוטרת בכיפות ורודות. כעבור דקה נוספת נפתח שער ברזל סגול, וכעשרים נזירים ונזירות עמדו בחניה המוצלת וקיבלו את פני הדובב מישרים שהתחזה לבישוף יווני. כולם נישקו את ידיו ואמרו סנקטוס סאנקטוס סאנקטוס.

צרויה ואני יצאנו מהטנדר של החברה קדישא, ושהקד כיוונה אותנו לעבר חוף האושר הסגור של המנזר. היא ליוותה אותנו לאורך החוף עוד כמאה מטר, ובירכה אותנו בברכת "אנג'וי". ה"אנג'וי" שלה היה מלווה בחיוך מתוק, ונשמע כמו "אנג'ל".

פתאם מצאנו את עצמנו בתוך בוסתן האושר על שפת ים כינרת, והלכנו בין עצי התפוח והרימון והאגס מבלי לגעת זו בזה, אפילו לא בקצה האצבע. עד שהגענו אל המקום ההוא שבו פשטה צרויה בפשטות את חולצתה ואת מכנסיה, ורצה לתוך המים. גם אני פשטתי את חולצתי – איכה אלבשנה? - וגם את מכנסיי פשטתי ויצאתי מתוך סנדליי, ורצתי יחף על אבני הבזלת הכואבות, ועד שהגעתי אל המים כבר שחתה צרויה לעומק האגם...

ידעתי לשחות אבל לא שחיתי טוב כמוה, ורציתי להראות לה שאני גבר כמו הקיבוצניקים החילוניים. שעה ארוכה שחיתי בעקבותיה בסגנון חתירה מסורבל, אך היא הרחיקה עוד ועוד ואני חתרתי בכוחותיי האחרונים. מדי פעם היא נגלתה אליי במקום אחר כשהיא מאותתת בידיה המונפות אל על.

לא יודע כמה זמן עבר מאז האיתות האחרון ועד לרגע שבו התחלתי להסתחרר. אחרי הכל זה היה מזמן, לפני חמשים שנה, אבל הזמן, כפי הנראה, עמד אז מלכת, וכבר הייתי שוקע וכבר הייתי טובע... ואמרתי לעצמי "זהו אני מת... זהו אני מת..."

ועוד אמרתי לעצמי שהמוות הזה הוא עונש על חילול השבת, ושבתי ואמרתי לעצמי שאני הולך לטשעבינער. אני זוכר זאת כמו היום - שפתיי הדובבות נטפו מים ואמרתי לעצמי שאני הולך אל הטשעבינער..."

אחרי מותי פילח קול סירנה את האוויר, ומצאתי את עצמי נאחז בקרנות סירת מירוץ צבאית שהופיעה משום מקום. בתוכה עמדו חיילים, ואחד מהם, קצין משופם, החזיק מגאפון, ופקד עלינו בקול רועם "תעלו מיד! אתם מתאבדים?!..."

שני חיילים משו אותי מהמים והשכיבו אותי על קרקעית הספינה, וצרויה שהגיעה בחתירה מהירה התעקשה לעלות בכוחות עצמה. מבעד לערפל שמעתי קולות מים רבים "איך הגעתם כל כך רחוק?... מי נתן לכם להיכנס?... איך עברתם את השמירה בכניסה לחופים?... לא אמרו לכם שצפון הכנרת מלאה במוקשים שעדיין לא נבדקו?.. בקלות הייתם יכולים להתפרק לחתיכות ולהתעופף באוויר... לא ראיתם את כל השלטים המתריעים על כך?... אינכם יודעים לקרוא עברית?... מאיפה אתם בכלל?..."...

צרויה אמרה שאנחנו מקיבוץ איילת השחר, והם אמרו שלמרות שאנחנו קיבוצניקים חילוניים כדאי לנו לברך ברכת "הגומל", ולהודות לקדושברוכו שנותרנו בחיים.

אחר כך הם הורידו אותנו בחוף האושר האסור, ועקבו אחרינו במשקפת כדי לוודא שאנחנו אוספים את בגדינו הזרוקים ומתרחקים מהמקום הנורא הזה. הם המשיכו להשקיף עלינו עד שחלפנו על פני השער הסגול, ועד שהתרחקנו מהכיפות הוורודות, ועד שחצינו את הקו הירוק, ועד שנבלענו לעד בין אלפי הישראלים מדושני העונג המדשדשים עד עצם היום הזה בחופים המותרים...