הניגון הפגאני-חסידי של סבא תרח (אברהם המקראי, אברהם הרבני ואברהם הריבוני)

חוקרים נחלקים לנצח בשאלה אם אברהם ההיסטורי היה או לא היה, ובינתיים יוצרים בעלי אגדה אברהמים רבים בצלמם ובדמותם. בצלם דמות תבניתם הם אף יוצרים אלים שאומרים לאברהמים שלהם: לכו לכם מארצכם וממולדתכם ומבית אביכם אל הארץ אשר נראכם…

אברהם האחד, המקראי, הולך מערבה, מבבל, ארצו ומולדתו, לארץ ישראל אשר מראהו יהוה המקראי. מנגד, ללא ידיעתו, חולף על פניו אברהם הרבני בדרכו מזרחה.

אברהם הרבני מרד בתורתו של אברהם המקראי וניתץ את אליליו. הוא הלך לו מארץ ישראל לבבל – הארץ אשר הראהו הקב"ה, האל הרבני. "בבלה תבוא" אומר הקב"ה, "ושם תהיה עד יום פוקדי אותך…" [1]

אברהם הרבני מבטיח לקב"ה שלא ילך לו מבבל בכוחות עצמו. הוא נשבע שלא יעלה בחומה ולא ימרוד בגויים ולא ידחק את הקץ[2], ולא ילך לארץ המובטחת עד אשר יתגלה אליו הקב"ה ויאמר לו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. אברהם הרבני עדיין בבבל. הקב"ה טרם נגלה אליו.

אברהם הריבוני מרד באברהם הרבני והפר את שלושת שבועותיו. הוא עלה בחומת הגטו, מרד באומות העולם ודחק את הקץ. לקץ הוא קרא שחרור. שחרור עצמי ושחרור לאומי. אברהם עצמו היה האלוהים אשר דיבר מתוכו ואמר לו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. את הקב"ה, האל הרבני, הוא ניתץ עם יתר אלילי הגלות.

אברהם הריבוני הפנים ביצחק את כל הפחד והשנאה לאברהם הרבני. למתמיד. לעולם בית המדרש. לתמימות המהבילה. להרכנת הראש. לחיוורון. אברהם העביר ליצחק את כל מה שהוא רצה להיות ולא כל כך הצליח. הוא הוריש לו את הידיים העובדות, את יכולת העשייה, את יכולת הביצוע של חפירת בארות על ידי עבדיו. חקלאות למופת. תעשייה עתירה. המוביל הארצי. צבא להתפאר בו.

יצחק צבר מחוספס. בן מהגרים, בן חלוצים שאברך המשי שבאביו חבוי בגנים הסמויים שלו. יצחק למד לצאת לשדה, והגיע לביצועים בכלל לא רעים – הן בשדה השלף (שדות שבעמק…) הן בשדה הקרב. יצחק הלך בשדות. הלך.

אבל משהו הפריע לו כל הזמן. זיכרון ילדות עמום של אש ומאכלת גרם לו לשיר שירים עצובים, חסידיים, מסביב למדורה… על אף שהיה איש השדה ואיש העשייה המובהק לא חדל איזה סיוט רוחני לרדוף אחריו. עולם השדים והרוחות שלו היה עולם הרוח. רוח המרד איימה עליו דרך עיניו הבורקות של אבא הכופתו למזבח המאולתר.

יצחק לא שמע מאברהם מאומה על סבא תרח. אברהם ושרה הקפידו לא לדבר על תרח בנוכחותו של יצחק. מפעם לפעם היה אברהם מבמבם ניגון ללא מילים מעומק הלב. והיה לניגון הזה נופך פגאני חסידי. לפעמים היה יצחק מאזין בסתר לדברים המוזרים שהיה אביו אומר לאמו: "…אבותינו, שרה, היו אמנם עובדי אלילים תמימים וגלותיים, אבל לשיר הם ידעו. הו, איך שהם ידעו לשיר…"

ושרה צחקה פתח האוהל. נהנית מעוצמת הסרקאזם החלוצי של אברהם שלה. גם אברהם צחק. רסיסים של צחוק מגולגל ושל אלילים מנותצים התעופפו באוויר. אבל אחר כך נכנסה שרה פנימה לירכתי האוהל, הציצה בתמונה המצהיבה של אביה ואמה, פנתה כה וכה, ובכתה בחשאי כשהיא מליטה את פניה בכפות ידיה.

יצחק לא ישכח לעולם את המנגינה הזאת ואת הריח של סבא תרח שהיה נודף ממנה. ריח של מנגינות חסידיות ללא מילים הנבלעות בחושך. בשדות. רק בחושך של השדות היה מרשה לעצמו יצחק לשיר מעומק הלב, באור של השדות הוא הלך, הסתער, העביר צינורות, סחב פצועים.

אבל לא רק על המורשת הנמרדת של סבא תרח לא ידע יצחק מאומה. גם את המורשת המורדת של אבא הוא לא כל כך הכיר. המורשת היחידה שיצחק הכיר לפרטי פרטים היתה מורשת קרב. האחד בתשרי והאחד במאי נותרו עם המאכלת והעצים על המזבח הנטוש.

[1] על פי בבלי כתובות, קיא, ע"א

[2] שם, שם

פוסטים קשורים

הצג הכול

הגר הייתה שפחתה של שרה העקרה, והייתה חלק מן הרכוש העצום שעשה אברהם הטייקון במצרים. תשוקת הגבירה לילד גרמה לה להפקיע לעצמה את הרחם והביצית של השפחה. היא הכניסה את הרחם המופקע לאוהל בעלה ואמרה לו "אברהם

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה: וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּ