הללו-יה על מות ילדים מקוללי-יה / עלמא די 28


"יהודה בנו של רבי חייא, חתנו של רבי ינאי,

הלך וישב בבית המדרש.

וכל [ערב שבת] בין השמשות היה בא לביתו.

וכשהיה בא –

היו רואים לפניו עמוד של אש.

יום אחד משכתו השמעתא [התורה]

ולא בא.

כיוון שלא ראו אותו סימן,

אמר להם רבי ינאי: 'כפו [הפכו] מיטתו!

שאלמלא יהודה קיים –

לא ביטל [מצוות] עונתו'.

היתה 'כשגגה שיוצא מלפני השליט'

ונחה נפשו של יהודה".

(בבלי כתובות סב, ע"ב)

יהודה ידע למצות את אהבתו לתורה עד הנקודה האחרונה שלפני ההתמכרות ואיבוד השליטה העצמית. הוא ידע להלך בעונג טרגי על פני המיתר המתוח ביותר של האיזון.

המתח הוא מיתר חשמלי המפיק את הצלילים הצלולים והמסוכנים ביותר. כל הרפיה במתח גורמת לזיוף. כל מתיחה נוספת גורמת להתחשמלות מיידית.

מהשפה ולחוץ נוצר רושם שהאיזון עליו הילך יהודה בערבי שבתות הוא יציב ביותר. מאחורי הקלעים מתברר כי חייו היו בסכנה מתמדת. בכל ערב שבת התנהל בתוך נפשו קרב בין התורה המפתה לבין האישה המפתה. רק יכולתו להתגבר על פיתויי התורה – האישה האלוהית – לטובת אשתו האנושית – הפעילה את עמוד האש וסימנה לבני העיר באופן המדויק ביותר את כניסת השבת.

יהודה מיצה עד תום את ששת ימי יצירתו, ומיצה עד תום את יום השבת שלו. אף פעם לא חדל לתנות אהבים עם תורתו קודם לבין השמשות; אף פעם לא בא לשכב עם אשתו לאחר בין השמשות.

הוא לא יצר כל מגע ישיר עם העולם שמעבר לתורתו ומעבר לאשתו. בשעת המעבר ההכרחי בין שתי הנשים היה עמוד האש חוצץ בינו לבין העולם ומגן עליו מפני יושביו.

בכל ערב שבת בין השמשות היה עמוד האש עוצר את הזמן מלכת ומוריד מסך בין העולם ובין יהודה ההולך מאישה אחת לאישה אחרת. מאחורי הקלעים היה יהודה מחליף את הזמנים. שעון החול היה מתחלף בשעון של שבת.

עמוד האש אינו אלא המיתר המתוח עליו מהלך יהודה בין השמשות. הוא מקשר בין התורה (שמש אחת) לבין האישה (שמש אחרת). הוא מתוח ולוהט ויהודה מרחף על פניו בגובה רב. למטה מאהילים בני העיר על עיניהם ומחליפים שעונים.

העיר שלהם איננה סתם עיר. כניסת השבת לא מסומנת אצלם בתרועת חצוצרה סתמית. עמוד של אש מסמן להם את כניסת השבת. בעירם גר קדוש. יחיד בדורו[1].

בני העיר חיו בתחושה כי יהודה הקדוש ועמוד האש הם מאותם דברים שנבראו בעב שבת בין השמשות, וקיומם מובטח לעד. רבי ינאי לעומת זאת, ידע כי חייו של חתנו נתונים בסכנה מתמדת.

רבי ינאי ידע כי יהודה מסוגל להתקיים רק על סף האיזון המתוח והמסוכן ביותר. הוא ידע היטב שכל הרפיה במתח הטרגי תיטול מיהודה את טעם החיים. הוא ידע היטב כי האיזון של חתנו הוא משחק באש התמיד הבוערת של שתי אהובותיו.

הוא ידע היטב כי עמוד האש אינו אלא המיתר הלוהט עליו מהלך יהודה בין אש לאש. כל ערב שבת היה רבי ינאי עוצם את עיניו בכוונה רבה ומלווה את חתנו המהלך על פני האש בגובה רב.

ובאחד מאותם ערבי שבתות התרחש האסון הבלתי נמנע. התורה המשיכה למשוך את יהודה משיכה יתרה ופיתתה אותו לדבר עבירה. הוא לא בא לשכב עם אשתו ולקבל עמה את השבת. פקע המיתר המתוח. יהודה לא עמד בעומס. לא גבר על יצרו. בו במקום חדל עמוד האש של האיזון להגן עליו. יהודה נטול ההארקה התחשמל מיד.

באותה שעה מיהרו בני העיר המבוהלים לבשר לרבי ינאי על אי הופעתו של עמוד האש. בו במקום קבע רבי ינאי את מותו של יהודה. אף פקד עליהם לכפות את מיטתו. לבני העיר ההמומים הסביר שאין כל אפשרות שיהודה קיים אם איננו מקיים את מצוות עונה.

בניתוח לאחר המוות יתברר שיהודה היה בשיא קיומו באותו רגע בו קבע רבי ינאי בוודאות מוחלטת את אי קיומו.

רבי ינאי הוא רב הקהילה. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות תלמיד חכם מתמכר. הוא נאלץ להיות מנהיג מתווך בין עמהארץ לבין אלוהיו המצווה. הוא אחראי על ציר התיווך שבין בני עירו לבין אלוהיהם. הוא לא יכול להרשות להם להישיר מבט אל מול האמת הטרגית העומדת מאחורי מות חתנו. בני העיר לא ידעו לעולם[2] שהקדוש שלהם היה אבוד מראש. הם לא ידעו לעולם שהקדוש שלהם מת בחטאו.

רבי ינאי נותן להם את התחושה שיהודה נלקח בסערה השמימה כאליהו. כה קדוש היה יהודה בעיניהם. כה קרוב לאלוהיהם. כה רחוק מהכאן עכשיו הזה על פני האדמה.

רבי ינאי משקיע מאמצים רבים לטשטש את עקבות חטאו של יהודה. כולו אומר אחריות ואיזון. עת לתורה ועת לעונה. אין להפר את העִתים. אין להחליף את הזמנים. אין לבטל את מצוות תלמוד תורה מפני מצוות עונה. אין לבטל את מצוות עונה מפני מצוות תלמוד תורה.

מי שמפר את האיזון ימות. לא בגלל חומרת המעשה – מה הוא כבר עשה? אלא בגלל שכולם ראו כיצד הוא מעז להפר את האיזון. כוכב אחד מעז.

משפט המפתח של רבי ינאי הוא: אני מקיים משמע אני קיים. משפט המפתח של יהוה הוא: אני לומד משמע אני קיים. רק על פני השטח אין סתירה קיומית בין שני המשפטים הללו. רבי ינאי ויהודה מודעים היטב לסתירה הקיומית שמתחת לפני השטח. יהודה מודע אמנם, אך לא יכול שלא להתמכר ללימוד. רבי ינאי, לעומת זאת, לא יכול להרשות לעצמו להפקיר את העמארצים שהוא ממונה עליהם. כל חייו הוא שומר עליהם מפני חשיפת הסתירה הקיומית שבין הקיום והלימוד.

אסור לו למנהיג, איש ההלכה, לאפשר להמונים לראות עין בעין את האקרובטים – בני האלוהים, המהלכים בגובהי מרומים על פני המיתר המתוח המפיק צלילי-יה.

המיתר עלול לפקוע. האיזון עלול להיות מחולל בפרהסיה. הללו-יה על מות ילדים מקוללי-יה. [3] הללו-יה על מות ילדים מדליקים ובלתי מוארקים. מסוממים מעוצמת המגע הישיר.

[1] יחיד בדורו: ראי/ה כתובות עז – מקובלים אנו שאין עמוד האש מפסיק או לאחד בדור או לשניים בדור. [2] הם לא ידעו לעולם: ההסבר הרשמי שיינתן לבני העיר יקבע כי יהודה מת כתוצאה ישירה מקביעתו החפוזה והאומללה של רבי ינאי: היתה כשגגה היוצאת מלפני השליט ומת יהודה". בני העיר ילחשו מפה לאוזן כי רבי ינאי פתח פה לשטן וגרם ליהודה למות. לא יעבור זמן רב עד שתהפוך הלחישה לסיבה רשמית. אבל בגוף הסיפור נותרה כמו צלקת הסיבה האמיתית למותו הבלתי נמנע של יהודה – "משכתו השמעתא" – התורה פיתתה את יהודה לדבר עבירה. מיתר האיזון פקע ונפחת מתחתיו. [3] משנפלה המחיצה הוא מהווה סכנה חיה: יש קשר בין המחיצה הזאת לבין הגדר שחצצה בין בתו בעלת היופי של יוסי מיוקרת לבין ההמונים. כשראה יוסי מיוקרת אדם אחד שאינו יכול להתאפק ונקב בגדר והציץ על בתו, הוא ניגש אליה ואמר לה: "בתי, את גורמת צער לבריות. שובי לעפרך ואל ייכשלו בך בני אדם!..." (תענית כד, ע"א). וכאשר התברר לו שבנו העז בפרהסיה להוציא פירות מתאנה בדרך נס, ניגש אליו ואמר לו: "בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, תיאסף שלא בזמנך!". (שם שם). הילדים המקוללים הללו – ממש כמו יהודה - מאיימים בעצם יכולת הנגיעה הישירה שלהם על המערכת האתית-נורמטיבית שהיא בלתי ישירה מעצם מהותה. אבותיהם – הממונים על ביצועה של המערכת הנורמטיבית – הם האבות האתיים על פי המונחים הקירקוריאניים. שלא כמו אצל קירקגור – שם עוקדים האבות הדתיים את בניהם התמימים, כאן עוקדים האבות האתיים את בניהם הדתיים. רבי ינאי ויוסי מיוקרת נאלצים לסלק את בניהם לטובת שמירת המערכת. (כך נוהג גם סולון מלודיא עם אבקוסמוס) – אין לילדים כאלו זכות קיום בעולם שכולו קיום מצוות. אין להם הארקה בעולם כזה. אבותיהם האתיים כופים את מיטתם ועוקדים אותם.

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים