היום שבו יצאתי מהקופסה

בראש חודש אלול תשכ"ו (17.08.1966) מת אלהים שלי ואמרתי עליו קדיש יתום בן שש מלים - "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּה בְּעָלְמָא דִּי". קדיש מסתורי זה פרץ מתוכי עם צאת הנשמה האלוהית והמשיך להתמלמל לי ללא הרף. כל היום וכל הלילה שוטטתי כהומלס בסמטאות ירושלים ומלמלתי "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּה בְּעָלְמָא דִּי" (יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם דִּי). לפנות בוקר התמוטטתי.

כשהתעוררתי קלטתי בבת אחת: אלוהים שלי מת בעולם הזה אבל בעלמא די הוא חי לנצח, ובו יתגדל ויתקדש שמו הגדול. מאז "עלמא די" הוא שם הקוד שלי לכל העולמות האחרים. שם הקוד של העולם הזה הוא "עולם ב".

למה עולם ב? כי כבר בגן ילדים הסבירו לי שאלהים ברא את העולם הזה בתבנית המלבנית הכמעט-סגורה של האות ב' - "למה נברא העולם ב"ב" (באות "ב" של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא")? - מה "ב" זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לדרוש "מה למעלה מה למטה"(מדרש בראשית רבה פרשה א סימן י)

לוּ רצה אלהים שלי לפתוח לרווחה את העולם הזה היה אומר "גְּרֵאשִׁית גָּרָא" או "אְרֵאשִׁית אָרָא", והייתי נולד ב"עולם ג" בעל שני פתחים או אפילו ב"עולם א" בעל שלושה פתחים. אבל אלהים שלי ברא לי "עולם ב" ותחם אותו כקופסה מלבנית בעלת פתח אחד, והציב שומרים מזויינים בפתח, ואסר עלי לצאת מהקופסה.

עד ראש חודש אלול תשכ"ו (17.08.1966).

פוסטים קשורים

הצג הכול

רבי אבהו הוא אבא שלי ואני הוא בר אבא[1] זה הכל דיאלקטיקה בין הנטיה של אבא שלי להבהיר כל דבר מעורפל והסטיה שלי לערפל את הדבר הכי בהיר. אני חושב שזה ההבדל המהותי בין בעל האגדתא לבין בעל השמעתא. ליתר דיו

באביב 1933, שנה לפני מותו בטרם עת, נשא חיים נחמן ביאליק בן השישים נאום ובו תביעה משומעיו. "עלינו", אמר ביאליק, "להשמיע לעולם עשרת דיברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בי

משחר ילדותי אני קושר את המילה "משפטים" במילה "אבא". כשאימא שרה לי "אבא הלך לעבודה" ראיתי לנגד עיניי את בניין משרד המשפטים ששכן אז בקצה המזרחי של רחוב יפו, אולי מאתיים מטר מגבול ירדן. צלפים ירדנים דמיו