הזיות דאביי ורבא / בא אל הקדש ל"ג


מדי לילה אני מפטרל עם קומץ סיירים מלומדי מלחמה סביב גדרות הביטחון האלקטרוניות המקיפות את הר הבית. כשיעלה השחר אשקיף ממגדל התצפית שלי על טקס הקרבת קורבן התמיד, אדווח לחמ"ל, ואזניק את ארקיעי למרום.

בכל לילה מצטופפים אלפי עולי רגל עם קורבנותיהם לפני השערים ההידראוליים שבחזית הר הבית. געיות, פעיות וקרקורים של עולות ושלמים מן הבקר, מן הצאן ומן העוף עולים באוזניי מן האפלה. כשיעלה השחר אדומם את הקולות באטמי אוזניים ואעקוב בדריכות אחר הטקס המרהיב. אני מחויב להשקיף על כל פרטי הקרבת קורבן התמיד ממגדל התצפית שלי, ולדווח לחמ"ל על כל שלב.

בתחילה, אדווח, ירחצו כל הכהנים את ידיהם ורגליהם בכיור הניצב מערבית למזבח, אחר-כך הם יתפצלו למשמרות וינקו את המזבח המרכזי משרידי הקורבנות של אתמול. אלו יטפסו עם צינורות לראש המזבח, ויתיזו על האיברים והחלבים הנותרים, ואלו יטלו מגרפות גדולות ויערמו את הנותר על כבש המזבח. בעקבותיהם יגיעו בריצה פרחי-כהנים וישרפו את הנערם לאפר דק. אחר-כך יבואו בריצה פרחים אחרים, נושאי מגרפות קטנות, ויגרפו את הכל לתוך תפוח ענקי של אפר.

כשיפציעו קרניה הראשונות של איילת השחר יזהר תפוח האפר בזֹהר שבעת הרקיעים, ופרחי הכהנים ימשיכו לגרף ולקרצף את המזבח עד שיבהיק. פרחים אחרים יסדרו בינתיים סידור עצים להבערת אש המערכה. לכשתיתמר אש התמיד מתוך גחלי המערכה ישתלהב מזרחה חלון אש ויחשוף מתוך החשכה את הכור הגרעיני הצמוד לבית המקדש, והמוקף סוללות טילים.

אחר-כך - אמשיך לדווח - יבואו בריצה עוד פרחים, ויבררו עצי תאנה ועצי אגוז מתוך עצי המערכה שטרם התלקחו. פרחים נוספים ייטלו גחלים יפות מתוך המערכה המשתלהבת, וייעדו אותן לשם הקטרת הקטורת. כעבור שעה ארוכה ייתמרו השמימה שני עמודי אש ויקדמו את פני החמה הזורחת.

אז יתקעו הלוויים בשופרות, ולוויים אחרים ישירו שיר של יום, וכל השערים ההידראוליים ייפתחו. הדריכות תגיע לשיאה, וכל הסיירים מלומדי המלחמה יפקחו עיניים עייפות לרווחה, ויצפו שעה ארוכה מבעד למשקפותיהם המשוכללות.

מתוך ניסיוננו הרב אנו יודעים, ששעת פתיחת השערים היא השעה המועדת לפיגוע המוני, ואין אנו מרשים לעצמנו לעלות על יצועינו בטרם ייפתחו כל השערים ההידראולים, ובטרם ייכנסו פנימה כל עולי הרגל וכל הקורבנות.

כבר שנים שאנו מפטרלים במסירות לאורך הגדרות האלקטרוניות המקיפות את הר הבית, וצופים על כל הטקסים, ומדווחים לחמ"ל על כל חריג. כבר שנים שאנו מבצעים את כל המשימות הביטחוניות על הצד הטוב ביותר. סיירים נאמנים ומלומדי מלחמה.

מזדקן ממרה אני. מזדקן ממרה וקופא בכפור הכפירה. אנדרטה חיה של כישלון למופת. מעילי ספוג עשן מדורות, וידיי המפויחות רושמות הכל ומדווחות לחמ"ל. כל שחר אני קופא מרוחות מדבר יהודה ומסרב להתנחם בחום התמיד. מסרב להסתופף אל הטקס. כל שחר אני מתעד את הטקס תיעוד כפייתי, ומדווח לחמ"ל בלי ליטול בו חלק ונחלה. רואה את הסמלים שהם לא מסוגלים לפרש. עוקב אחרי כל פרט ופרט במשקפת עשרים על מאה ועשרים.

כמו עורב אורב לעבר שיופיע באחד העיקולים הקרובים של הווה שלא מגיע לשום מקום. כמו רוח חודרת לתוך דמדומי הזריחה המתקרבת. ותרומת הדשן מתעופפת על גבי המזבח, וגלימות הכהנים מאיימות להיקרע מעל עורפיהם, ובעוד שעה, כמדי סוף זריחה, יזדעזעו כותלי המקדש וכמו יאיימו ליפול. אז תזדעזע כיפת ההיכל, ומלאכים מן הסיירת ייחפזו על ציר הבדולח, ועשן הקטורת יתאבך אל עננים ורודים, וזהב השמש יזדהם בפיח ההיכל, וריח חזק של בשר חרוך יינשא אל הארקיע שאהיה שועט בו בכיוון השערים ההידראוליים, ורוח קֹדש חזקה תפצע את לחיי, ואשיר שיר של יום כמו בחלום, ללא מנגינה וללא מילים, כי כל המילים שאהיה הוזה יקפאו בדרכן אל שפתותיי.

בקצה מסלול ההמראה אעצור בבת אחת את הארקיע הסגול שלי, אחגור את כל החגורות ואאגור את כל התאוצות. לפני שאתנתק מן האדמה, אדווח לחמ"ל על סיום משמרת לילה, ואקבל אישור לשוב למתיבתא דארקיע. רק אז ארשה לעצמי לשעוט אל הבדולח ולהזות הזיות דאביי ורבא.

אני הוזה הזיות דאביי ורבא ושועט אל הבדולח. עכור האוויר שמעל ירושלים. אובך מיתמר מצמיגים בוערים בכפר השילוח. מעל פסגת הר הצופים מיתמר אבק לשון הרע. אותיות מלומדות פורחות באוויר הר הצופים, נשאבות לתוך רקיע נסתר, נמלטות באימה מאבק לשון הרע של עצמן ונמהלות באבק כוכבים.

דם ואש ותמרות עשן. ואבק לשון הרע מעל ירושלים. ללא הרף היא מחריבה את עצמה. ללא הרף מחבלים בה שועלים רוחשים, ונחשים לוחשים לה בלשונם הרעה. עיר נחשית ירושלים של מטה. עיר מוציאה לשון הרע לכל עבר. מה לי עוד בה?

אני מטיס את הארקיע מזרחה אל צפון ים המוות. מעל מוצב פסיון אני רואה את ירושלים במערב ואת פילדלפיה במזרח. רכבי אש ופרשים עולים בסערה השמימה, יורדים כלעומת שבאו, חגים מעל המנזר האתיופי הנטוש ומחכים להוראות נחיתה מהחמ"ל של מעלה. עד שיגיע האישור מצטרפים הנזירים האתיופיים המטיסים את רכבי האש אל השיר של יום שאני הוזה ללא מנגינה וללא מילים. על רקע השירה אני משקיף על האופק המזרחי של פילדלפיה, מחדד את המשקפת הקבועה בירכתי ארקיעי, ורואה את קולות המלחמה של לוחמי "סיירת אוריה" המסתערים על החומות. בפירוש אני רואה כיצד מסתער אוריה לעבר חומות פילדלפיה בראש פלוגתו המובחרת כשהוא צועק "אש אש אש" וצועק "קדימה הסתער!", ואני משקיף מערבה ורואה את דוד משקיף מגגו וטובל בסאונה של דם.

מכל מכשירי הקשר של הגִזרה בוקע קולו המתכתי השבור של רב אלוף יואב בן צרויה. "אש על כוחותינו!" הוא פוקד. "אש על כוחותינו!" הוא פוקד ובוכה. אש תופת הוא עדיין יורה על פלוגתו המובחרת של אוריה. ובוכה. ואוריה ממשיך להסתער.

ארקיעי פורח כמו מגדל אחיתופל על פני מוצב פסיון, ודוד טובל בסאונה של דם. בסאונה של דם טובל דוד, ונוטל ידיו בדם, ומברך על נטילת ידיים בשם ובמלכות, ומתפאר בפני החברותא האלוהית שלו: "ריבונו של עולם: לא חסיד אני? - כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלאות בדם ובשפיר ובשליה לטהר אשה לבעלה?…".[1] "ריבונו של עולם", אני מתפרץ לתוך השידור ומקשה, "לא חסיד הוא?...".

שלושת אלפים קושיות מתפרצות אני מקשה מדי יום ביומו מתוך מגדלי הפורח באוויר. פעם היו משליכים תלמידי חכמים רשעים כמוני מבית המדרש בגלל קושיות כאלו. אבל היום לא נותר אפילו בית-מדרש אחד להשליך אותי ממנו, ואני שובר חזק מזרחה ותופס תאוצה לכיוון הפרת והחידקל. ראשי מסתחרר מעוצמת המהירות, ונפשי נכספת, ואני מרחף ומחרף נפשי, וחוצה את מהירות הקול בעקבות חידושי תורה חסויים הטמונים בשטח ההפקר שבין סורא לפומבדיתא.

אני מצלם צילומי מיקרופילם מתוך המשקפת המיוחדת הנתונה בירכתי ארקיעי. הכל צפוי לי והרשות נתונה לי, ואני עוקף את פילדלפיה מדרום, וחודר עמוק לתוך הטווח היעיל של טיליהם. עובר על דאורייתא מפורשת של פיקוח נפש וחודר עד לתחום השבת של המחמירים דרבנן.

"הו אמר רבא", אני משקיף ומתקיף בעשרים וארבע קושיות, "הו אמר אביי"… צמא אדיר לחידושי תורה מעביר אותי על דעתי ומביא אותי לידי חילול השם ולידי חירוף מערכות ישראל. געגוע שאינני יודע את פִּשרו סוחף אותי עוד ועוד לקראת גיחות דואבות מתוך משטחי השראה תלמודיים. לא יודע על מה ולמה אני מגיח, ומה פשר ההתמכרות הזאת אל התורה האחת והיחידה שהיא תורה לשמה והיא סם מוות.

לא יודע על מה ולמה אני הוזה הזיות דאביי ורבא. לא יודע על מה ולמה אני מרחף מערכות ישראל ומחרף נפשי. תורתי היא אמנותי היא אסוני.

[1] בבלי ברכות ד', ע"א

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע