top of page

משלי איזופוס על הגיבן מנוטר-דם התלמודי (חלק 18)

סיפור ראשון

אמר ליה ההוא מינא לגביהא בן פסיסא: ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי חיין, דחיין מיתי - דמיתי חיין? אמר ליה: ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי לא חיין, דלא הוו - חיי, דהוי חיי, לא כל שכן? אמר ליה: חייביא קרית לי? אי קאימנא - בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך מינך. - אמר ליה: אם אתה עושה כן - רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תטול.

תרגום:

אמר לו ההוא מינא לגביהא בן פסיסא: אוי לכם רשעים שאתם אומרים המתים יחיו. החיים מתים - המתים יחיו?

אמר לו (גביהא): "אוי לכם רשעים שאתם אומרים 'המתים לא יחיו.' שלא היו – חיים, שהיו – לא כל שכן?

אמר לו: רשע קראת לי? - אם אקום אבעט בך ואפשוט מעליך את הגבנת שלך

אמר לו: אם אתה עושה כך רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול


זהו ספור על הגבן מנוטרדאם התלמודי. קוראים לו גביהא. גביהא בן פסיסא. ויש לו מענה לשון מהיר. כשרואים אותו יש כאלו שמקנטרים אותו, והצטברו כמה ספורים על קנטורים כאלו כמו הספור הזה ושני הבאים אחריו. יום אחד בא אליו ההוא מינא ומתחיל לקנטר אותו, או ליתר דיוק את העם שלו, או ליתר דיוק את הכת שלו, כי גם המין שהתגרה בו הוא כפי הנראה בן העם היהודי, אולי הוא צדוקי שלא מאמין בהישארות הנפש ואולי הוא שומרוני שלא מקבל על עצמו את סמכות התורה שבעל פה ומאמין בקדושת הר הברכה, ואולי הוא מהיהודים תלמידי ישוע שהסתובבו בכל הארץ וניסו לצרף אליהם כל מיני מתלבטים כאלו, ואולי הוא יהודי אפיקורוס, שספרי חכמה נושרים מתחת לזרועו. כל מיני יהודים הסתובבו אז בין הערים והכפרים, ואחת הכתות הגדולות היתה כת הפרושים, כת הרבנים, שאליה השתייך הגבן גביהא בן פסיסא. כדי לגייס לשורותיה כמה שיותר מבני העם היהודי יצאה הנהגת הכת הרבנית באותם הימים לקמפיין ענק שבו הם הבטיחו תחיית המתים וחיי עולם הבא לכל מי שיסכים לקבל על עצמו את סמכותם של הרבנים ושל ההלכה החדשה שכבר הספיקה להתגבש במהלך מאה השנים האחרונות. אפשר לומר שהיה ריב בין מנהיגי הזרמים השונים על כל נפש יהודית הומיה. ולמנהיגי הכת הרבנית תחרות שיווקית קשה עם כתות אחרות מהעם הזה, ובעיקר עם הנוצרים ששליחים נלהבים שלהם היו מגיעים לכל ככר ולכל צומת ומבטיחים את מלכות השמים לכל מי שיקבל את אמונתם, וחלק ממלכות השמים כולל חיי נצח. לא ברור איזו תוכנית היתה מושכת יותר הכרטיס המשולב של עולם הבא וגן עדן שהובטח על ידי הרבנים לכל הצעירים, עם ביטוח מקיף לחיי נצח ולתחיית המתים בימות המשיח ולהישארות הנפש מיד לאחר המוות. אבל למרות כל ההבטחות המפליגות הללו נראה היה שהנוצרים באותם הימים התחילו להיות יותר מושכים ויותר ידידותיים לסביבה, הרבה יהודים צעירים הסתובבו בשבילים ולמדו בעל פה את הדרשה על ההר שדרש ישוע בכפר נחום ואת הבשורות השונות שספרו את קורותיו מיום הולדתו האלוהי ועד היום שבו נצלב ומת ולאחר כמה שעות קם לתחיה והתגלה למקורביו. הנוצרים, כפי הנראה, הצליחו יותר בקמפיין שלהם והרבה יותר תומכים וסוגדים. יש אומרים שהצלחתם נבעה מכך שהצליחו להבטיח יותר זכויות מהרבנים ולדרוש הרבה פחות חובות. הם פשוט היו משתלמים יותר...

מכל מקום ההוא מינא שנטפל באותו יום לגביהא בן פסיסא הגבן לא היה נוצרי ולא היה רבני, מכיון שהוא לא האמין בשום צורה של הישארות הנפש, ועל אחת כמה וכמה שכפר לחלוטין בכל סוג אפשרי של תחיית המתים ...

שנינותו ואומץ לבו של גביהא הגיבן הופכים אותו לדמות ספרותית מרתקת. לי הוא מזכיר את איזופוס הנחשב לממשיל המשלים החשוב ביותר בהסטוריה. אזופוס חי ביוון במאה הששית לפני הספירה. הוא היה עבד גיבן, מכוער וכבד- פה, שניחן בשכל חריף והיה בעל הומור שנון. נוכחותו של איזופוס גביהא מעוררת פחד חמלה והערצה בעת ובעונה אחת. כל התחושות הללו מסתובבות במוחו של המין שמתווכח אתו. בעת ובעונה אחת הוא רוצה לבעוט בו ולהכאיב לו אבל הוא רוצה גם שהבעיטה הזו תחולל את הנס ותסיר ממנו את מומו...


ספור שני

תנו רבנן: בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב ארץ כנען לגבלתיה, וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה. אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני - אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם - אמרו להם תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים - עבד למי, ונכסים למי? ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו! - אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה. שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. - אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה. –


בעשרים וארבעה בניסן הסתלקה מיהודה ומירושלים כל ההנהגה הפקידותית של מינהל המקרקעין. המקור הקדום לספור הזה נמצא במגלת תענית ושם התאריך הוא עשרים וחמישה בסיון. מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין בידינו מידע היסטורי נאות.מגילת תענית נחשבת למקור החז"לי הקדום ביותר המצוי בכתב. כתיבתו מתוארכת לשנת 66 לסה"נ - תחילתו של מרד החורבן וגניזתו זמן קצר לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לסה"נ. (מתוך הויקיפדיה).

בנוסח הדפוס המסורתי של מגילת תענית מופיע אותו ספור המופיע בבבלי. מקובל על החוקרים שהנוסח הזה איננו הנוסח המקורי, וכי רוב תיאורי האירועים המופיעים בנוסח הדפוס של המגילה הם העתקה ממקורות מוכרים כמו התלמוד הבבלי.

בנוסף לעובדה שהאמינות ההסטורית של הפרטים המתוארים במגלת תענית היא מוגבלת ביותר, יש לומר שכל הספורים התלמודיים על אלכסנדר מוקדון הם אגדות מאוחרות ואין להם על מה שיסמוכו. העובדות ההסטוריות מצביעות על כך שהקשר בין אלכסנדר מוקדון לבין תושבי יהודה היה כמעט אפסי, ויש תמימות דעים בין ההסטוריונים כי אלכסנדר עבר את הארץ בדרכו למצרים ובחזרתו ממנה דרך מישור החוף, ולא התערב כמעט בענייניים בתוך הארץ.

"בניגוד למציאות ההיסטורית, מתאר התלמוד בהרחבה את המפגש בין אלכסנדר לראשי היהודים בשורה של אגדות שמטרתן כנראה היא להראות את חכמתם של חכמי ישראל, יכולתם לעורר את אלכסנדר (ובהשאלה כל שליט חזק) לכבד את הדת היהודית, והצלחתם לבטל את ניסיונות שונאי ישראל לגרום לו להזיק ליהודים." (מתוך ויקיפדיה ערך אלכסנדר מוקדון)

גישה זו היא אמנם הנחת העבודה שלי בבואי לטפל בכל אגדות פרק חלק, אך מדי פעם חשוב לי להזכיר לעצמנו את העובדה הזאת. מדי פעם חשוב להעלות לתודעתנו את המציאות הפונדמנטליסטית המקיפה אותנו לפיה רק התורה (כלומר התלמוד) היא ספר ההסטוריה הבלעדי לתולדות האנושות בכלל ולתולדות עם ישראל בפרט...


כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא –

האם הכבוש משחית? האם ארץ ישראל שלנו בזכות הכח או בכח הזכות? מהי זכותו המוסרית של הכובש הגדול לפסוק בדין תורה? – כדאי לשים לב לקושיה שמקשה כאן ה"באר שבע" -

היאך באו הכנענים לדון לפני אלכסנדרוס מוקדון, והא אלכסנדרוס מוקדון בעצמו כבש כל המלכיות בדינא דמלכותא דכל דאלים גבר, ועוד היום כובשין המלכים זה את זה בדינא דמלכותא כל דאלים גבר. וי"ל שבאו בטענה חזקה מאחר שאנחנו אומרים שיש לנו תורת אמת אלהית, אין לנו ללסטות מהם בדינא דמלכותא דכל דאלים גבר ("באר שבע" לסנהדרין צא א)


אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה - בשלושת הספורים הללו מתחולל פולמוס שנקודת המוצא שלו היא התורה. שני הצדדים מסכימים ביניהם שהתורה היא גם מקור הסטורי אמין וגם מקור סמכותי. על פי תפיסה זו כל מלה בתורה היא מאגר החוקים ופסקי הדין. נקודה זו חשובה ביותר. מדובר בעולם של מחלוקות גדולות בין הרבה בעלי בריתות חדשות שכולם מקבלים עליהם את סמכותה של אותה ברית ישנה...

על רקע העובדה הזו נוכל להבין יותר טוב את כל המאמצים האובססיביים להוכיח את תחיית המתים מן התורה, ולא רק את תחיית המתים אלא כל רעיון שבו מאמינים נציגי כת כזו או אחרת. זה מסביר לנו את המניע העיקרי שעומד מאחורי הסוגיה המובילה בעמודים הללו. העימות בין רבן גמליאל והצדוקים או בין רבי יהושע והרומיים או בין רבי אליעזר ברבי יוסי והשומרונים (הכותים) ועוד אחרים. בכל המקרים הללו נציגי שני הצדדים מקבלים עליהם את סמכותה של התורה המהווה לגביהם את הברית הישנה...


מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה - ... השילוב הזה הוא ממש נס גלוי. הוא ההוכחה החותכת שיש סיעתא דשמיא. זה הגמול שהשמ מעניק לנו על כך שאנו מקפידים על שמיטה ולא עובדים ולא מעבדים את האדמה ומקדישים את ימינו ולילותינו להגות בתורתנו הקדושה... התוספת הזאת מטרימה לנו את התפיסה המשיחית האידילית שתגיע לידי שיאה בתיאור ימות המשיח שהיו בימי חזקיה מיד לאחר הנס הגדול של מפלת סנחריב. כולם ילמדו תורה בבתי מדרש מדן ועד באר שבע ולא יצטרכו לעבוד כי תהיה מציאות של נס גלוי ומתמשך. השמ יוריד לנו מן ושליו בכל מיני דרכים. או שיהיה לנו הרבה שלל או המון שטחים מעובדים של פליטים שיברחו וישאירו הכל. מי שמאמין באמת ומשליך את יהבו על השמ יודע שבסופו של דבר הוא ימצא את דרכו להשיג לנו את כל מחסורנו...

- לא מפחיד לדעת שכל כך הרבה לא מתייחסים אל הכתוב לעיל כאל בדיחה טפשית אלא כאל אמת משמים?

דפי חב"ד - נצחונו של גביהא בן פסיסא - סינדרום של טמטום ורשע פונדמנטליסטיים -

אין ספק שהמלכות הרשעה של הפונדמנטליזם שולטת בכיפה. כמעט לכל אחד מהאגדות והמימרות בפרק הזה ניתן למצוא שפע של קישוריות שיקחו אותנו אל ממלכת הרשעה הפונדמנטליסטית. טמטומם ורשעותם של הכותבים והמדברים בכל האתרים הללו צועקת לשמים, ואסור להתעלם מהם ואסור לפטור אותם בביטול. גם אל האגדות הדמיוניות ביותר הם מתייחסים כאל מעשה שהיה, והם לא מסוגלים שלא להתייחס אליהם כאל פשט גמור ואמת הסטורית מוחלטת.

הרבה יותר גרוע: בנוסף לכך שהם מתייחסים כאל אמת הסטורית לכל האגדות ללא יוצא מן הכלל הם גם מאמינים בכל לבם שיש ליישם את הדברים הללו כאן ועכשיו במישור הפוליטי. גם לכך אינספור דוגמאות מצמררות ומדי פעם אשתדל להביא אחת מהן. כמו, למשל, זו הלקוחה מתוך אחד האתרים של חב"ד.

הנה קטעים נבחרים מתוך הדברים החמורים הללו שהתפרסמו באתר דפי חב"ד בכ"ה בסיון תשס"ט (17.06.2009). אסור להתייחס אליהם אך ורק כאל בדיחה של בורים ועמי ארצות שתורתם טמטומם, אלא גם כאל מסמך מתוחכם מרושע ומסוכן.

"... והנה, בכ"ה בסיון התנהל הוויכוח של גביהא בן פסיסא עם הישמעאלים הכנענים והמצרים. ומאחר שהם בקשו "תן לנו זמן ג' ימים", ורק בסוף ג' הימים, כאשר ראו שאין להם תשובה, אזי "הניחו בתיהם כשהיו מלאין כו' הלכו וברחו להם" - מובן, שבריחתם בפועל היתה בכ"ח סיון (לאחרי סיום ג' ימים - כ"ו, כ"ז וכ"ח סיון

מסיפור הנ"ל רואים שכאשר יהודי מדבר עם אומות העולם באופן המתאים, היינו, שהוא אומר להם בפשטות ובתמימות שכך וכך כתוב בתורה (ב"בייבל" - כפי שזה נקרא בלשונם) - הנה אפילו כאשר הדברים נאמרים ע"י יהודי פשוט ביותר, ואפילו יהודי "גבן" (כגביהא בן פסיסא), אעפ"כ, מאחר שדבריו הם דברי התורה, הרי הדברים פועלים פעולתם.

ומובן, שזוהי גם טובתם של אומות העולם - כי כאשר הם הולכים ובורחים להם (כבסיפור הנ"ל), אינם ניזוקים כלל, אלא הם נשארים שלמים בגופם ונפשם, מאחר שהם מתנהגים באופן המתאים אליהם.

ולא זו בלבד שהם הולכים ובורחים להם (ובמילא אין צורך להלחם עמהם) אלא הם עוד משאירים בתים מלאים שדות זרועות וכרמים נטועים - בדוגמת אופן ההנהגה דאוהבים, ולא כשונאים, שגם כאשר נאלצים לברוח, שוברים והורסים הם את הכל, כדי שהשונא לא יוכל להנות מדברים אלב

וההוראה מזה בנוגע לימינו אלו - פשוטה וברורה, ואין צורך לפרט זאת!

והנה, הוראה זו מודגשת בכ"ה סיון מידי שנה בשנה, וביתר הדגשה - בקביעות שנה זו, כאשר כ"ח סיון חל בשבת מברכים חודש תמוז (חודש הגאולה), ובפרט כאשר נמצאים ביום השבת לאחרי חצות - "רעוא דרעוין".

ויהי רצון שגם כאשר נמצאים בימי הגלות האחרונים, יעמדו בנ"י בתוקף המתאים ע"פ התורה, ויחזיקו בכל שטחי ארץ ישראל שניתנו להם ע"י הקב"ה, ועד שגם אוה"ע יכריזו ששטחים אלו שייכים לבנ"י, ולכן מסייעים הם לבנ"י בענין זה, ע"ד ובדוגמת היעוד דלעתיד לבוא - "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך".

ובקרוב ממש זוכים לשלימות כל ארץ ישראל לגבולותי', כולל - "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך", ארץ קני קניזי וקדמוני, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שהוא ינצח את כל האומות שמסביבו - כפס"ד הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (כפי שנדפסו כבר השמטות ה,,צענזור"), ולאח"ז - יבנה ביהמ"ק במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, שאז "הרי זה משיח ודאי", "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

וכל זה נפעל ע"י מעשינו ועבודתנו, שעי"ז מאירים את העולם באור התורה ומצוותי', וממהרים את קיום היעוד "קץ שם לחושך" – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.


ספור שלישי

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם, וכתיב ואלה תולדת יצחק בן אברהם. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני - אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם: נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן. אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת. אב שנתן אגטין לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום? מאי מתנות? אמר רבי ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה.


ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון -

שוב פעם יושב אלכסנדר הגדול לשפוט עמים בצדק ולאומים במישרים? אין לו מה לעשות בחיים רק להיות בורר? מתי הוא יספיק לכבוש את כל העולם? ממש רואים עין בעין איך כל הכיבושים הללו אינם אלא הסוואה לשליחותו האמיתית. ממש רואים עין בעין איך יד ההשגחה שלחה אותו לעשות סוף סוף צדק אלוהי עם עם ה'...


הדיוט שבנו נצחתם – עוד קוים לדמותו של גדול הדור הגיבן

יש שפירש כי מאחר שהיה גביהא בר פסיסא בעל מום (גיבן), לא סמכוהו להיות דיין (שהרי מלכתחילה צריך שיהיו הדיינים מנוקים גם ממומי הגוף). ולכן, אף שהיה חכם גדול, יכול היה לומר על עצמו "הדיוט שבנו", שהרי לא קיבל מינוי רשמי (שטיינזאלץ ב"עיונים" על פי ה"צפנת פענח")

דרך כל הפירושים הללו קורמת עור וגידים לנגד עינינו דמותו הספרותית של גדול הדור הגיבן. כל מיני פרשנים משלימים קמעא קמעא את הפאזל הזה. אני מנסה לראות לנגד עיני את הגיבן הכריזמטי הזה מהפנט את אלכסנדר הגדול בטיעוניו. ניצב לבד מול סוללות של חרטומים מצרים ומכשפים אפריקאים וכהנים ישמעאלים וסותם את טענותיהם אחת לאחת. אף אחד לא יכול לו והוא מטיל אימה על עמים שלמים וגורם להם לנוס כפליטים ולהשאיר מאחור כפרים ושדות וכרמים ומקדשים. לא בחיל הוא מחולל את הנסים הללו ולא מכח סמכותו כאב בית דין, שהרי מלכתחילה צריך שיהיו הדיינים מנוקים גם ממומי הגוף. לא כוחו ועוצם ידו עשו לנו את הדבר הזה, כי אם רוחו האמיצה...


אב שנתן (א)גטין לבניו בחייו -

בחמישי בשבת ביום עשירי לירח תשרי שנת אלפיים שלושים ושמונה לבריאת העולם, למניין שאנו מונים כאן, בעיר חברון היושבת על נהר האבדון, אני אברהם בן תרח, המכונה אב המון גויים, העומד היום בחברון היושבת על נהר האבדון, חפצתי ברצון נפשי, מבלי שאני אנוס, ועזבתי ופטרתי וגירשתי אתכם - יִשְׁמָעֵאל בן אברהם, בַּכֹּל בת אברהם, זִמְרָן בן אברהם, יָקְשָׁן בן אברהם, מְדָן בן אברהם, מִדְיָן בן אברהם, שׁוּחַ בן אברהם, יִשְׁבָּק בן אברהם, יִבְכֶּה בן אברהם, העומדים בעיר חברון היושבת על נהר האבדון, שהייתם בניי מקודם לכן, ועתה פטרתי ועזבתי וגירשתי אתכם לנפשכם, שתהיו רשאים ושולטים בנפשכם ללכת לכל אבא שתרצו, ואיש לא ימחה בידכם מיום זה ולעולם, והרי אתם מותרים לכל אדם, וזה שיהיה לכם ממני ספרי גירושין ואגרות פיטורין ושטרי גיטין כדת משה וישראל


כלום יש לזה על זה כלום? -

כלום

(התחיל הכתוב בכלום וסיים בכלום)


הערה: חלק זה אינו מעובד מספיק. יש, אולי, לחלקו ליותר חלקים ולהכתיר יותר כותרות




פוסטים קשורים

הצג הכול

האם הקמים לתחיה ייכנסו לעולם הבא עם מומיהם? (חלק 22)

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי

Commentaires


bottom of page