האסטרונאוט שעלה בשלום וירד בשלום / בא אל הקדש כו

"כי לא לקלים המרוץ" – זה משה. אתמול טס ברקיע ועולה כעוף, שנאמר "ומשה" עלה אל האלהים", והיום "כי לא תעבר את הירדן הזה" – 'אפילו חבל של חמשים אמה לא היה יכול לעבור'".(קהלת רבה פרשה ט' סימן י"ד).

"אם יעלה לשמים שיאו" – זה משה שעלה לרקיע ונגש אל הערפל והיה כמלאכי השרת ודבר עמו פנים בפנים (מדרש תנחומא ואתחנן, ו').

אשרי משה שנכנס למקום שאין מלאך ושרף יכול ליכנס (שם כי תשא, ל"ב).


תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם היתה התורה מונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא ואומרת שירה עם מלאכי השרת. (אבות דרבי נתן נוסחה א' פרק ל"א)

בשעה שעלה משה למרום מצאו לקדוש ברוך הוא שיושב וכותר קשרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך ? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו ועתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תִּלין תִּלין של הלכות (בבלי מנחות כ"ט, ב').


שם ידע משה חמדה גנוזה שלא הייתה כמוה

משה נולד כאדם ומת כאדם, וכמעט כל חייו היה מקורקע ונטול כנפיים כאחד האדם. רק במשך ארבעה חודשים[1] מתוך מאה ועשרים שנותיו, זכה משה להיות מלאך המלאכים. ארבעה חודשים אלו היו פסגת חייו. במהלכם נסק לגובה של מיליארדי קילומטרים,[2] חלף על פני שבעת הרקיעים והגיע עד כיסא הכבוד האלוהי.

כל גיחותיו של משה לשבעת הרקיעים עברו בשלום. תמיד יצא מן האטמוספירה ללא כל תקלה, ותמיד שב אליה ללא כל פגע. משה הוא האסטרונאוט הראשון שעלה למרום בשלום וירד בשלום.

גם רבי עקיבא עלה לרקיע בשלום וירד בשלום.[3] על-פי גישתם של כמה יודעי ח"ן קדמה עליית רבי עקיבא לעליית משה, שכן, כשעלה משה למרום כבר מצא שם את רבי עקיבא כשהוא מעביר שיעור גמרא למלאכים ולתלמידי חכמים.[4] לעומת זאת, גם יודעי ח"ן אלו יודו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ומשום כך המריא משה לא רק לחלל שמעבר לאופק אלא גם לזמן שמעבר לאופק. אחרי ככלות הכל, כשהתנתק משה מכוח המשיכה של כדור הארץ, הוא התנתק גם מתפיסות הזמן של העידן המודרני המיושן. כתוצאה בלתי נמנעת מכך, נחת משה בעת ובעונה אחת גם בעבר הרחוק השוכן תשע מאות שבעים וארבעה דורות לפני שנברא העולם, וגם בעתיד הרחוק השוכן בסוף כל הדורות.

רק על-פי הפשט עלה משה להר לקבל את התורה. מעולם לא עלה משה למרום[5] על-פי הפשט, ובוודאי שמעולם לא "טס ברקיע כעוף".[6] משה המקראי היה לא יותר מאשר נביא אנושי, ואילו משה של אגדות התלמוד והמדרש הוא הרבה יותר מסתם מלאך. הוא תלמיד חכם המרחף בישיבה של מעלה, וקושר כתרים לאותיות פורחות באוויר, ודורש על כל קוץ וקוץ תִּלים תִּלים של אגדות שלא מהעולם הזה.

בכל יום ויום דורש משה מעצמו לעלות למרום כדי לדרוש את התורה ולהורידה לארץ הפשט האבוד.

בכל יום ויום הוא מרחף בין שבעת הרקיעים, ותורתו הנדרשת חביבה עליו כבאותו יום שניתנה בהר סיני.[7] כל יום הוא נתקל במרומיו במלאכי פשט מלוקקים המאיימים על קיומו ועל תורתו הנדרשת ללא הרף. לפעמים מגיבים מלאכים אלו אלו באלימות פיזית, כמו שנאמר: "כשעלה משה למרום עמדו המלאכים להרגו".[8] לפעמים הם מתוחכמים יותר ומסתפקים באלימות מילולית - "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?… ".[9]

משה גבר על כל המלאכים הללו והגיע למקומות ולזמנים שאליהם אף מלאך ושרף לא הגיע וזכה להתייחד עם הקדוש ברוך הוא ועם חמדתו במרום הבלתי מושג ובזמן שמעבר לכל הזמנים. שם ידע משה חמדה גנוזה שלא הייתה כמוה.


מיומנו של משה המלאך

בשעה שעלה משה למרום באותה שעה באתה ענן ורבצה כנגדו. לא היה יודע משה אם לרכב עליה אם לאחוז בה. מיד פתחה ונכנס בתוכה שנאמר "ויבא משה בתוך הענן". ונשאתו ענן והיה מהלך ברקיע (פסיקתא רבתי פרשה כ)

כשעלה משה למרום הראה לו הקדוש ברוך הוא כל כלי המשכן ואמר לו: כך וכך עשה, ועשית מנורת זהב ועשית שלחן ועשית מזבח, כך כל מעשה המשכן (שמות רבה פרשה מ')

כשעלה משה למרום פתח הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן. אמר לפניו: 'רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים' אמר לו: 'חזור לימינך'. חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים. אמר לו: 'זו היא תכלת'. אמר לו: 'חזור לשמאלך!' חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו: 'מה אתה רואה?' אמר לו: 'אנשים לובשים לבוש אדום'. אמר לו: 'היא ארגמן'. חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק. אמר לו: 'זו היא תולעת שני'. חזר לפניו וראה לפניו גדודים שהם לבושים לבוש לבן – 'זו היא שש משזר'…" (פסיקתא רבתי פרשה כ')


בראש חודש סיוון ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם), עולה משה למרום לראשונה בחייו.[10] בו ביום הוא יורד בשלום. גם ביום המחרת הוא עולה בשלום ויורד בשלום, וגם בשלושת ימי ההכנה למעמד הר סיני. ב-ו' בסיוון נותר משה על פסגת ההר העשן ואלהים מדבר אליו מן השמים לעיני כל ישראל. ב-ז' בסיוון, למחרת מעמד הר סיני, עולה משה למרום לארבעים יום וארבעים לילה. במהלכם מראה לו אלהים עין בעין את כל כלי המשכן - המזבח, השולחן, הארון, הפרוכת, היריעות העמודים והקרסים. הכלים מרחפים לנגד עיניו של משה הנדהם כשהם מנותקים לחלוטין מכוח המשיכה של כדור הארץ בהמשך הסיור השמימי מראה לו אלהים את ארבעת הצבעים השמימיים - תכלת, ארגמן, תולעת השני ושש משזר - ומורה לו לצבוע בהם את חלקי המשכן ואת בגדי הכהנים.

בשבעה-עשר בתמוז בבוקר מפנה אלהים את תשומת-לִבו של משה לבני-ישראל המחוללים סביב עגל הזהב. משה יורד בשלום ושובר את הלוחות. למחרת הוא עולה למרום לארבעים יום וארבעים לילה נוספים כדי להתנפל לפני אלהים ולהתחנן בפניו שלא ישמיד את בני-ישראל. במהלך ארבעים הימים הללו "לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתנפל עליו".[11] בסוף ארבעים ימי התפילה הוא חוצה ללא כל תקלה את האטמוספירה ויורד בשלום כדי לתדלק לקראת השיגור הבא.

בראש חודש אלול הוא ממריא בפעם האחרונה בחייו. ארבעים יום וארבעים לילה נוספים מרחף משה בין הרקיעים, ולומד במתיבתא דארקיע עם אלהים ועם המלאכים ועם רבי עקיבא ורבי אליעזר ורבי מאיר ותלמידי חכמים נוספים. בערב יום כיפור יורד משה מהמרום בפעם האחרונה. הוא אינו שובר את הלוחות אלא מניח אותם לצד שברי הלוחות הקודמים המונחים בארון מהיום שנשברו ועד עצם היום הזה.

מיד למחרת יום הכיפורים מקהיל משה את העם ומארגן אותם לקראת המבצע הגדול של בניית המשכן. כמעט שישה חודשים שקועים משה והעם כולו בבולמוס של עשיית המשכן. בעזרת בצלאל ואומניו מצליח משה להקים משכן המממש באופן מופלא את הוראות הביצוע שקיבל מאלהים במרום.


משה המקורקע

כחמישה חודשים לאחר מכן, בראש חודש ניסן ב'תמ'ט (2449 לבריאת העולם), הושלמה מלאכת המשכן. בבוקר אותו היום ניצב משה מול כל חלקי המשכן הגמורים, והרכיב במו ידיו את השלם המושלם. הוא במו ידיו קבע את הקרשים והאדנים והבריחים, הקים את העמודים, פרש את האוהל, הניח את מכסה האוהל מלמעלה ושיבץ במקומם את כל כלי הקֹדש. את השולחן מיקם על ירך המשכן צפונה מחוץ לפרוכת, ועליו ערך את הלחם. מול השולחן העמיד את מנורת הזהב ובתוכה העלה את הנרות, אחר-כך הציב במקומו את מזבח הזהב והקטיר עליו קטורת סמים, העלה את מסך הפתח למשכן והציב את מזבח העולה במקומו המיועד. כאשר כִּלה משה את מלאכת ההקמה, הורה לו אלהים לצאת מיד מהמשכן המוקם, ולפנות מקום לענן הכבוד היורד ארצה.

אם בעיצומו של ספר שמות בא משה בתוך הענן והמריא עמו למרום, הרי שבסוף הספר יורד הענן לשכון כאן על פני האדמה. על משה נאסר להתקרב אפילו אל הענן - "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".[12]

ברגע שיכלה משה את מלאכת המשכן הוא יחדל מלהיות מלאך, כמו שנאמר: "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכה" - אל תקרי "ויכל משה את המלאכה" אלא "ויכל משה את המלאכיות".

מאז מחכה משה מחוץ לאוהל כבן-בלי-בית. אין לו יותר לאן ללכת. אין לו לאן להמריא. לא נותרו לו שחקים להרקיע אליהם, ולא אוהל להיכנס אליו. בסוף ספר שמות נותרו למשה רק זיכרונות מימי הריחופים בהם היה בא לתוך הענן וממריא עִמו לשבעת הרקיעים.


קשור ליתד האוהל בעבותות אהבה לא באה

עד יום מותו יהיה משה מקורקע מחוץ לאוהל מועד. קשור ליתד האוהל בעבותות אהבה לא באה. עד יום מותו יהיה נתון בסד של כוננות על שתימשך שלושים ותשע שנים.

כל הלילה משתוללות סופות חול, אבל משה חייב להישאר בשמירת מאהל בחוץ. חל עליו איסור חמור לבוא את הקֹדש ולהיכנס לתוך האוהל ולתוך המועד. כל בני ובנות-ישראל ספונים עמוק בתוך אוהליהם. ישנים בשלווה את שנתם. פה ושם בוכה תינוק ופועה גדי. אף אחד אינו מעז להציץ מבעד ליריעת האוהל על ענן הכבוד. אף אחד לא מעז להציץ ולמות או להציץ ולהיפגע.

כל-כך הרבה הרפתקנים סיכנו עד כה את חייהם ונסקו אל-על כדי לעלות אל מעבר לרקיע השביעי ולראות את פני ההוויה. כל-כך הרבה יורדי מרכבה השליכו נפשם מנגד ודימו לגשת עד לערפל. רק מעטים מביניהם הצליחו לעלות בשלום מבלי להתרסק ולהתפזר לכל עבר. כל-כך הרבה הם שאפו לגמוא, ולו רק כדי להתקרב אל הענן הקדוש. עכשיו חונה הענן במרכז המחנה, כמטחווי קשת, אבל כולם פוחדים מפניו פחד אלהים.

רק משה אינו חושש. רק הוא מישיר מבט אל הענן הקדוש. מביט בו מנגד אך אינו יכול לגשת אליו. חל עליו איסור חמור לבוא אל הקֹדש ולגשת אל הערפל. הזמן עבר כל-כך מהר - רק לפני שנה עוד לא ידע להרקיע, ועכשיו הוא מקורקע לעד.


מצורע המצורעים אשר בתוך המחנה

מיום הקמת המשכן אסור למשה להיכנס לאוהל מועד ולהתייחד עם אלוהיו. שם למעלה בשחקים היה מרחף עִמו ביחידות למרחקים ארוכים. כאן, על פני האדמה החולית, אפילו להתייחד עִמו באוהל נאסר עליו. במרחביהם האינסופיים היו חוצים רקיעים בתנועות רפרוף ענוגות ופרפריות, וכשהיו עוברים לסגנון חתירה מהירה, חלפו ביעף על פני מלאכים ושרפים המתנשאים לגובה של מאות שנות הליכה וריבואות פרסאות.

לזמן הארצי לא הייתה כל משמעות בימים שהיה משה מרחף. הוא היה לומד בחברותא עם מלאכים ואמוראים מלפני בריאת העולם, ועם שרפים ותנאים מן העתיד שמעבר לאופק. תוך כדי לימוד היה נוכח לדעת שאין בכלל עבר ועתיד, ושבעצם הכל מתהווה. לא היו גבולות בינו לבין האופק. השמים לא היו הגבול, והארץ הייתה תֹהו ובֹהו ורוח אלהים הייתה מרחפת על פני התורה שהייתה מונחת בחיקו ואומרת שירה עם מלאכי השרת.

עכשיו אסור לו לבוא אל הקֹדש ואל ה"לפני ולפנים" של המועד והזמן. עכשיו הזמן נע בעצלתיים וחולות המדבר ניתזים לכל עבר. לילה חשוך. ליל ראש חודש ניסן. ליל חנוכת המשכן. אפילו בדל ירח אין בו. גם למאהל של בני-ישראל אינו יכול לגשת. כל בני-ישראל יראים להביט בו כי קרן עור פניו. לכל אשר ילך הוא נושא על פניו מסווה אב"כ.[13]

כולם שומרים ממנו מרחק של הערצה וכבוד, שאינו אלא המרחק הבלתי נסבל של הנידוי. משה הוא מצורע המצורעים אשר בלב המחנה. נשורת שמימית. הכי אלוהי והכי נגוע.

גם לצפורה אינו יכול לשוב עוד. הוא פרש ממנה באופן סופי יום לפני ההמראה הראשונה למרום. השכינה אמרה לו "יישר כוחך שפרשת", ומשה פירש את האמירה הזאת כהזמנה לרומן. אבל הרומן היה קצר, ודווקא עכשיו, כשירדה השכינה לשכון באוהל שהקים למענה, נאסר עליו לבוא אליה ולהתייחד עִמה. דווקא עכשיו תורתו מותירה אותו בחוץ כבן-בלי-בית.


עד מאה ועשרים לא ימריא עוד לשחקים

עד מאה ועשרים שנה יחיה משה. עד מאה ועשרים לא תכהה עינו ולא ינוס לֵחו. עד מאה ועשרים לא ימריא עוד לשחקים. עוד שלושים ותשע שנים נותרו לו לכתת רגליו במדבר עם כל בני-ישראל. שלושים ותשע שנים הוא עתיד לפרק את המשכן לפני כל יציאה לדרך ולהקימו מחדש עם כל חנייה וחנייה. לעולם לא יטוס ברקיע. לעולם לא ירחף בין מלאכים ושרפים. אפילו לפסגת סיני לא יעפיל עוד. רק לפסגת הנבו.

בעוד שלושים ותשע שנים, מעל פסגת הנבו, יתחנן בפני אלוהיו שיתן לו להיות ציפור כנף הטסה פעם אחת בלבד מעל הארץ הנכספת...[14] לשווא...

שלושים ותשע שנים ימתין בדריכות לקריאה האלוהית האמורה להקפיץ אותו בכל רגע. מהיום שכילה את מלאכת המשכן יהפוך להיות כיתת כוננות של איש אחד. מאותו יום ואילך יישן מחוץ למשכן בנעליים גבוהות, בחגור מלא ועם מטה האלהים בידו. מכאן ואילך מוטל עליו לעקוב ללא הרף אחר מהלכי הענן. אולי יגלה סימני תנועה שיחייבו אותו להפעיל במהירות וביעילות את כל המערכות, ולהתכונן לתנועה אפשרית של עם שלם - טף ונשים, זקנים וגברים, עִזִים וחמורים, משכן מתקפל וכלי קֹדש ספוגי קרינה רדיואקטיבית קדושה. אולי יבקע פתאום קול אלוהי מתוך הענן. יש להתייצב, לומר "הנני", להקשיב היטב ולפעול בהתאם. אולי יתרומם הענן ויתחיל לשוט במרומיו, ואז יש להזדרז ולהניע את העם בעקבות הענן. כל הזמן יש ללכת לעקוב אחר הענן לשמור ממנו מרחק כואב.


משורר שנידון להתפגר עם כולם במדבר, ולקבור בחולות את טיוטותיו.

אין באוהל מועד מקום גם לשכינה וגם למשה. רק במרומים היו להם מרחבים אינסופיים. רק שם חלקו זה עם זה במקורות ההשראה. רק שם לא היה "צמצום".

מבעד לַצַמְצַם של עולמו החדש יודע משה כי "צמצום" אינו אלא עידון של קלסטרופוביה. שם למעלה במרום, כשאמר לו אלהים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",[15] נבהל משה ונרתע לאחוריו ואמר: "ריבונו של עולם - הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלהים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּךָ?!" [16] אלהים השיב לו בערך כך: "משה, לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם."[17] אבל משה ידע כבר אז כי מאחורי המסווה הרומנטי של סוד הצמצום הולכת להיות קלסטרופוביה אחת גדולה. הידחסות כבדה לתוך החלל של האוהל ולתוך הזמן של המועד. לא רק אלהים יגלה כי וויתר לעד על מרחביו האינסופיים. גם משה...

"למה צמצמתי את עצמי?" ישאל אלהים את עצמו בחדרי חדרים, "למה ירדתי ממרומיי? מה היה חסר לי שם עם התורה המונחת בחיקי ואומרת שירה עם מלאכי השרת, ומחוללת מחולות מרהיבים עם אותיותיה הפורחות ועם מעגלי המתופפים והמשוררים? למה?... ".

גם משה לא יחדל להפנות אל עצמו את הקושיות הנוקבות הללו.

שם למעלה במרום היו האותיות מרחפות בין מזבחות ופרוכות. מעגלי מתופפים משוררים תופפו ושוררו בכל רקיע ורקיע, ומשה היה מרחף בין שיעור גמרא לבין שירת מקהלה אלוהית. לא היו גבולות. היה נצח מעבר לקרום הזמן החיצוני של ארבעים יום וארבעים לילה.

שם ידע משה חמדה שלא הייתה כמוה, והייתה החמדה מונחת בחיקו ואומרת שירה עם מלאכי השרת. עכשיו הוא תלמיד מתוסכל שאינו יכול לשקוע בתלמודו. משורר שנידון להתפגר עם כולם במדבר, ולקבור בחולות את טיוטותיו. מנהיג נערץ ומגמגם היודע שאלהים, שם למעלה במרום, כבר החליט שאף אחד לא יגיע לאף ארץ בחירה. שבמקרה הטוב הולכים לתעות במדבר שלושים ותשע שנים. שהחול יקבור בסופו של דבר את האוהל ואת המועד. שמאומה לא ייוותר ממשכן ההשראה. מהתכלת. מהארגמן.

שש משזר

תולעת שני...

[1] ארבעת החודשים שבין מעמד הר סיני (תחילת חודש סיוון) לבין יום כיפור של אותה שנה (ראי/ה על כך בהמשך) [2] על-פי בבלי חגיגה י"ג ,המרחק בין רקיע לרקיע הוא אלף שנות הליכה שהם כשישה עשר מיליון קילומטר. גובה שבעת הרקיעים לפיכך הוא כמאה וחמישה עשרה מיליון קילומטר. מעל שבעת הרקיעים שוכנות חיות הקֹדש שגובה כפות רגליהן כגובה שבעת הרקיעים, גובה עקבן כגובה שבעת הרקיעים וכפות רגליהן כאחד. גובה ברכיהן כגובהן של כל הנ"ל, גובה גופן כגובהן של כל הנ"ל, גובה ראשיהן כגובהן של כל הנ"ל. מעל חיות הקֹדש ממוקמות רגלי כיסא הכבוד שגובהן כגובה כל הנ"ל. באופן כזה אנו מגיעים לסכומים של מאות מיליארדי קילומטרים ראי/ה שם [3] "רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום" (תוספתא חגיגה פרק ב',הלכה ב') ראי/שם.וראי/יה גם רש"י לחגיגה י"ד, ב' דיבור המתחיל ארבעה נכנסו לפרדס "עלו לרקיע על-ידי שם...". [4] ראי/ה בבלי מנחות כ"ט, ב, [5] רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום (בבלי סוכה ה' א) [6] קהלת רבה פרשה ט', סימן י"ד [7] "חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני" (בבלי ברכות ס"ג, ב,) [8] דברים רבה (ליברמן) פרשת האזינו ד"ה יערוף כמטר לקחי [9] בבלי שבת פ"ח, ב' [10] התאריך נלקח מתוך "מקרא מפורש ", על-פי ספר "סדרי זמנים לפי המסורת" לא.א. עקביא. הוא הדין ליתר התאריכים המוזכרים בפרק זה. [11] מדרש תהלים מזמור צ' [12] שמות מ', ל"ג – ל"ה [13] שמות ל"ד, ל"ג "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה". [14] "כשראה משה שנחתם עליו גזר דין...אמר לפניו:ועכשיו שהגיעה טובתם של ישראל אתה אומר לי:'לא תעבור את הירדן הזה?'... ריבונו של עולם! אם לאו, הניחיני בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב הוא חוזר לקינו – כך תהא נפשי כאחד מהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "רב לך'!". [15] שמות כ"ה, ח, [16] דברי הימים ב', ו'- י"ח וראי/ה גם מלכים א', ח' כ"ז [17]מדרש תנחומא כי תשא, פרק י'

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע