דרשת "חתן בראשית" שדרשתי בפילדלפיה בשמחת תורה תשנ"ג / בא אל הקדש ל׳


עשרים וארבע שנים התנתקתי במודע ממעגל פרשות השבוע, כשם שהתנתקתי ממעגלי התפילות. היום, בשמחת תורה תשנ"ג, אני משלים כאן, בפילדלפיה, מעגל שנתי מחודש של פרשות שבוע ומתחיל מבראשית. אין זה מקרה שדווקא בפילדלפיה הרשיתי לעצמי לשוב אל מעגל פרשות השבוע. בישראל, כפי הנראה, לא הייתי מסוגל לכך.

במשך שנות ילדותי היה לי קשר מהותי עם פרשות השבוע. בסעודות שבת היינו - אמא אבא אחים אחות ואורחים - משוחחים מתווכחים ומתבדחים סביב פרשת השבוע. בחתונות, בר-מצוות, בריתות, יובלות, ימי הולדת וימי אבל אמרנו דברי תורה הקשורים בפרשה. אירועי פרשת השבוע ודמויותיה העניקו לנו קוד נתון ומוסכם שדרכו לימדנו את עצמנו לדרוש דרשות, כלומר, להגיד דברים משמעותיים מבלי לומר אותם בפירוש. תשכ"ז הייתה שנת פרשות השבוע האחרונה שלי. בעקבותיה עברו עלי עשרים וארבע שנות ניתוק, שהסתיימו כאן, בקהילת "דורשי-דרך" דפילדלפיה, במהלך שנת תשנ"ב.

לתשנ"ב הייתה עוד משמעות חשובה לחיי: במשך כל אותה שנה לא הייתי חייל אפילו רגע אחד! לראשונה מזה עשרים וארבע שנים עברה עליי שנה רצופה ללא מדים! בשנת תשנ"ב לא נעלתי אפילו פעם אחת את נעלי הצבא הגבוהות, ולא כרכתי גומיות סביב לגרבי הצמר הארורים. אפילו פעם אחת לא הרחתי שתן מהול בליזול, ושמן רובים מהול בגריז לא נספג בנקבוביות עורי. אפילו פעם אחת לא בלעתי חול מהול בזיעה, ולא נשמתי אבק שריפה, ולא אטמתי את אוזניי מפני צלצול הפגזים הארור המצלצל בראשי עד עצם היום הזה. אפילו לילה אחד לא נדדה שנתי בתוך אוהל הודי מלא גברים נוחרים, ולא רכנתי אפילו פעם אחת מעל שולחן משרד מדברי כדי לחתום בפעם המי יודע כמה על נשק וקיטבג וחגור וכובע פלדה ושק שינה ושמיכת-צמר ועשר מחסניות ושתי מימיות ותחבושת אישית ומצפן ומשקפת וכובע-גרב ומעיל-רוח ומשקפי-אבק ואוהל-סיירים וסרבל ונגמ"ש ומרגמה ורשת-הסוואה...

בתשנ"ב מלאו לי ארבעים ושתיים. רצה גורלי וגיל הגיוס שלי חל במוצאי תשכ"ז ההיסטורית. כיום ברור לי שיש קשר בין שנת כיבוש-שחרור-סחרור זו, לבין העובדה שבעשרים וארבע השנים שלאחריה גזרתי על עצמי שתי גזירות אכזריות. הגזירה האחת - הכנסתי את עצמי בכוח למעגל הצבא והכרחתי את עצמי להיות חייל. הגזירה האחרת - הוצאתי את עצמי ממעגל פרשת השבוע, וכפיתי על עצמי עשרים וארבע שנות ניתוק ממערכת הקודים של ילדותי.

עכשיו אני מסוגל להגיד בפירוש שבשנת תשכ"ז יצאתי ממעגל פרשת השבוע של חמשת חומשי תורה ונכנסתי למעגל צבא הכיבוש של ספר יהושע. וזהו פשר יום שמחתי - שמחת תורה תשנ"ג - כאן בפילדלפיה. ביום הזה אני יוצא מהגדה המערבית של ספר יהושע, חוצה את הירדן מזרחה, שב למסורת אבותיי, ומנסה להתחיל מבראשית.

היום סיימנו את דברים ומיד עברנו לבראשית. הפסוקים האחרונים של דברים מתארים את מות משה, ולכאורה אין לך המשך יותר נכון לסוף דברים מאשר תחילת ספר יהושע - "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל משֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".[1]

אבל כידוע לא כך היו פני הדברים. אף פעם לא חצו יהודי פרשת השבוע את הירדן עם יהושע. תמיד הם חזרו לגן-עדן והתחילו מבראשית. רק שבועיים לאחר מכן - בפרשת לך לך מארצך וממולדתך - הם ייכנסו לארץ ישראל כיחידים מחפשי דרך - לא כחיילים כובשים. במשך הסתיו ימשיכו יהודי פרשת השבוע לשוטט בארץ ישראל כיחידים. הם יאבדו את דרכם בתחילת החורף וירדו למצרים. בסוף החורף הם יתחילו להיות עם - ייצאו ממצרים ויקבלו את התורה. באביב ובקיץ הם ינדדו במדבר בדרכם לארץ ישראל. בשיא הקיץ הם יתרכזו בעבר הירדן המזרחי מול יריחו ויקבלו תדריך ארוך ומפורט ממשה לקראת הכניסה אל הארץ. ואז, בסוף החגים, כשהכל יהיה מוכן לקראת כיבוש הגדה המערבית וההתנחלות, יפסיקו יהודי פרשת השבוע להיות עם וישובו לגן-עדן כדי להתחיל מבראשית ולשוב לארץ ישראל כיחידים חולמים.

מעגל פרשת השבוע היה מעגל הפנטזיות הנצחי של עם ישראל. הדור הראשון שהוציא את עצמו מן המעגל הזה ואימץ לעצמו את נוסח הכניסה לארץ של ספר יהושע הוא הדור שלי - דור "גוש אמונים". עד היום מתבוססים בני דור זה בין ספר יהושע לספר שופטים, וחולמים על הבולדוזרים של אריק שרון שיוציאו אותם מהבוץ ויביאו אותם אל הימים היפים של סוף שמואל ב' תחילת מלכים א'.

למה אני מזהה את עצמי עם דור המתנחלים בעוד שמזה שנים רבות אני מזוהה כקיצוני שמאלי ציוני? - אין זאת אלא בגלל שנות ילדותנו המשותפות. ייתכן שהבנאדם צריך להגיע לשנות הארבעים שלו כדי להבין שבני דורו הם אלו שעברו עִמו ילדות משותפת ולא אלו שרקמו עמו מהפכות שמאלניות באותה קפיטריה. בסופו של דבר אני מודה ומתוודה שמערכת הקודים של ילדותי - הלוא היא שפת פרשת השבוע - אהובה עליי ושגורה על לשוני יותר מכל מערכות הקודים שניסיתי לסגל לעצמי במהלך שנות העשרים והשלושים לחיי...

ילדותי עברה עליי בירושלים דתית-לאומית חצויה. הדתיות והלאומיות של הורינו טרם חוברו להן יחדיו, ואנחנו היינו ילדים די אבודים שלא כל-כך הבינו מדוע מוטל עליהם להתפלל שלוש פעמים ביום "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", ואל מי בדיוק עליהם להפנות את התפילה הזאת. בסופו של דבר נעוצה הטרגדיה שלנו בעצם היותנו דור ראשון של יהודים ששפת התפילות שלו הייתה גם שפת האם שלו. לא ידענו שום שפה אחרת מלבד השפה שבה נאלצנו להתפלל ערב ובוקר וצהריים. לא יכולנו שלא להתייחס אל תפילותינו ברצינות עמארצית. לא יכולנו שלא לשמור להן אמונים בדיבוק גושי מתלהם. לא היינו מסוגלים להותיר אותן מעבר לערפל המסתוריות הבלתי מובנת שבו הן ריחפו משך כל הדורות שקדמו לנו.

מירושלים של מדינת ישראל ראינו את ארץ ישראל של פרשת השבוע מעבר לגבול כמו מעבר ללהט החרב המתהפכת. היינו קוראים את פרשת השבוע בבית הכנסת ישורון השוכן על קו פרשת המים של ירושלים המערבית, ומהחלון היינו צופים על האזור המשוער של הר המוריה. והיה לנוף הזה טעם מסתורי של ארצות פרשת השבוע.

כמו שומרי הסף של ארץ פרשת השבוע היינו - בעינינו ראינו ושמה לא ניגשנו. ילדים יותר מתוסכלים ממשה היינו - גרים בירושלים ולא יכולים לגשת לארץ ישראל. כשהרחקנו לכת אל ההרים שממערב לירושלים היינו מדמיינים לעצמנו איך עבר כאן אברהם אבינו בדרכו מבית-אל לחברון, ואיך עבר כאן יעקב בדרכו חזרה אל סולמו המוצב בבית-אל וראשו מגיע השמימה.

גם מדבר סיני היה קסום ובלתי מושג, אבל בטיולי הנגב של בני-עקיבא התחלתי לטעום את טעמו. לא ראיתי סנה בוער באש, אבל בטיולי הנגב התחלתי להיות מודע לאפשרות הזאת. ידעתי שלנגב יש טעם של אחד משישים מסיני. כמו שלירושלים המערבית יש טעם של אחד משישים מהר הבית והר המוריה וחברון ושכם ובית-אל ואֵלון-מורה.

ואז הגיע קיץ תשכ"ז שכל מה שייכתב עליו אינו מספיק. בבת אחת נפרצו הגבולות בין מדינת ישראל לבין ארץ ישראל של פרשת השבוע. ברדיו אמרו הר הבית בידינו והר סיני בידינו והירדן עד יריחו ושכם ובית-אל וחברון וקבר רחל. מאותו שבוע הפסקתי ללכת והתחלתי לרוץ.

רצתי לכל מקום כדי להגיע לצבא בכושר מלא. משך כל כתה י"ב לא למדתי - רצתי והרמתי משקולות וחלמתי על הרגע שבו אשתלב בתוך המערכת הלוחמת. ושלושה ימים לאחר בחינת הבגרות האחרונה שלי כבר מצאתי את עצמי בטירונות. לא הייתי מוכן לדחות את הצבא אפילו ביום אחד. מהר מאוד חלפתי בזה אחר זה על פני כל נקודות פרשת השבוע וחיללתי את כל הקודים הקסומים של ילדותי. תוך שנה מצאתי את עצמי מסתער על גבעות בעמק דותן ומנווט ניווטים בין שכם אֵלון-מורה ובית-אל. בסוף אותה שנה כבר נדדתי בין רפידים קדש-ברנע וגבולה המזרחי של ארץ גושן. לפני-כן הספקתי לשכב במארבים על גדת הירדן - מול ערבות מואב על פני יריחו. מול הר נבו.

כל אזורי פרשת השבוע הפכו לעיסה של שמן רובים וגריז, ואני מצאתי את עצמי בתוך התקהלויות מתלהמות של נערים כובשים במדבר, מחפש - לשווא - פינות של בדידות. פינות של סנה בוער באש ואיננו אוכל. פינות של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לשווא...

עשרים וארבע שנים עברו מאז. הנערים המתלהמים הפכו לגברים מתלהמים, ואני נותרתי ביניהם - שקוע בבוץ קדומים. במדמנה כבושה. חולם על ילדים רעולים עולים על עמוד חשמל שראשו מגיע השמימה ומניפים דגל פלשתין. לא מסוגל להתעורר. יפהפה נפש נרדם שכמוני. לא מסוגל להחזיר ציוד וללכת.

המראות שנותרו בזיכרוני מעשרים וארבע שנות שירות בארצות פרשת השבוע הם מראות של עצי זית עקורים, הקולות הם קולות "איפתח אל באב", והריחות - של צמיגים חרוכים.

עכשיו אני כאן, בפילדלפיה, בקהילת "דורשי דרך", מנסה לחדש ימיי כקדם ולהתחיל מבראשית. בשבועות הבאים אכנס לארץ ישראל של פרשת השבוע ללא קסדה ונשק ואלה, וללא שמשות מגן. אעבור עם אברם בארץ, עד מקום שכם, עד אֵלון-מורה. שם יתגלה לי אלוהַי ויאמר "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", ואני אעתיק משם ההרה מקדם לבית-אל ואבנה שם מזבח לאלוהַי ואקרא בשמו. ואחרי ימים רבים מאוד אשוב לבית-אל ואקח מאבני המקום ואשים למראשותיי ואשכב במקום ההוא. והרחק מן הבתים המתפוצצים והצמיגים החרוכים יעלו ויבואו מלאכים ויירדו על פני סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

מכאן, מפילדלפיה, נצא לכל המסעות הללו, כשם שיצאו אבותינו ואמותינו מאז ומעולם, והאל הטוב יעזור ויגן ויושיע לכל החוסים בו ונאמר אמן.

[1] יהושע א', א'-ד'

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע