דכאונו האינסופי של חוני הבבלי / עלמא די 31


"יום אחד היה חוני מהלך בדרך, ראה איש נוטע חרוב, אמר לו: 'הרי החרוב אינו נותן פירות עד שבעים שנה – ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?'

אמר לו: 'אני עולם עם חרוב מצאתי – כשם שנטעו לי אבותיי כך אטע לבניי'

ישב ואכל פת, נפלה עליו תרדמת עילפון, הקיפה אותו מערה (שונית) והעלימה אותו מהעין.

היה מעולף שבעים שנה. כשקם ראה איש מלקט מן החרוב ואוכל.

אמר לו: 'יודע אתה מי נטע חרוב זה?'

אמר לו: 'אביו של אבי'.

ראה את אתונו שילדה לו עיירים עיירים, הלך לביתו, אמר להם: 'האם בנו של חוני המעגל ישנו?'

אמרו לו: 'בנו איננו, בן בנו ישנו'

אמר להם: 'אני הוא'

לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש, שמע תלמידי חכמים אומרים: 'נהירות לנו הסוגיות כמו בימיו של חוני המעגל,

שכאשר היה נכנס לבית המדרש, היה מפרק כל קושיה שהיתה להם לחכמים...'

אמר להם: 'אני הוא!'

לא האמינו לו, ולא נהגו בו בכבוד הראוי לו,

חלשה דעתו

ביקש רחמים ונחה נפשו".

(בבלי תענית כג, ע"א)

חוני הבבלי הוא תלמיד חכם טרגי[1] המסתגר בבית המדרש, מתמכר לתורה הנלמדת, וחי חיי עולם. הוא גדול תלמידי החכמים בדורו. על כל קוץ וקוץ הוא דורש תלין תלין של הלכות. כל קושיה וקושיה הוא מפרק לפירוקים רבים.

יום אחד יוצא חוני מבית המדרש ומתחיל ללכת. בדרכו הוא רואה עמהארץ אחד נוטע עץ חרוב. הוא מקשה לו את הקושיה הבאה: "הרי חרוב אינו טוען פירות אלא לאחר שבעים שנה – ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?"

חוני, כאמור, הוא גדול מקשי הקושיות בדורו. הוא כבר התרגל לכך שאין תלמיד חכם בבית המדרש שאיננו ירא את קושיותיו. משום כך הוא נדהם להיווכח שנוטע החרוב הבריא והמגושם מעז לפרק על קושייתו בביטחון עמארצי: "אני מצאתי עולם עם חרובים – כשם ששתלו לי אבותיי כך אשתול לבני..."

דברי נוטע החרוב מערערים לחלוטין את עולמו של חוני. הוא נכנס למערה ושוקע בתרדמה אפאטית הנמשכת שבעים שנה.

כעבור שבעים שנה הוא מתעורר לתוך עולמו המתגשם של עמהארץ. לאחר שהוא רואה במו עיניו כיצד נכדו של הנוטע מלקט חרובים מן העץ, הוא הולך לביתו ואומר "אני חוני", אבל אף אחד מנכדיו אינו מאמין לו. משם הוא הולך לבית המדרש ואומר "אני חוני", אבל כל יושבי בית המדרש לא מכירים בו, ואומרים לו: "חוני היה מפרק לנו את כל הקושיות שהיינו מקשים לו. נראה אותך מפרק לנו אפילו קושיה אחת... ". ואז, כשהוא נוכח לדעת שאיבד את היכולת להקשות ולפרק, נחלשת עליו דעתו והוא מבקש את נפשו למות.

יש כמה נקודות דמיון משמעותיות בין סיפורו של בר יוחאי לבין סיפורו של חוני. בשני הסיפורים ישנה מערה הסוגרת על התלמיד חכם המתכרבל בתוכה. בשניהם יש חרוב ויש בית מדרש ויש קושיות ופירוקים. והעיקר: בשניהם יש מפגש משמעותי בין תלמיד חכם לעמהארץ. בר יוחאי ובנו נפגשים עם החורשים והזורעים. חוני נפגש עם נוטע החרובים.

שני מפגשים אלו הם מפגשים בין החיים חיי עולם לבין החיים חיי שעה. בין תושבי עלמא די לתושבי עולם ב'. למפגשים הללו יש תוצאות דרמטיות. הם גורמים לתלמידי החכמים להביט באופן שונה לחלוטין על חיי העולם שלהם ועל חיי השעה של זולתם.

חיי שעה הם חיים של כאן ועכשיו בלבד. חיי עולם, לעומת זאת, הם חיים המתרחשים בו זמנית על פני כל נקודות הזמן וכל נקודות המקום האפשריות. זמנם של חיי עולם אלו הוא מלפני בריאת העולם עד לאחרית הימים ועד בכלל. מקומם בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה בעת ובעונה אחת.

חוני, כפי הנראה, בז בלבו לנוטע החרוב על שהוא חי חיי שעה ואינו יודע את טעמם של חיי עולם. ואכן, קושייתו המתנשאת של חוני היא קושייתו של "אסטרונאוט אלוהי" היוצא מחללית עלמא די שלו לביקור חטוף בעולם ב' – "הייתכן שגם לעמארצים כמוך החיים חיי שעה יש שיקולים של חיים מעבר לכאן ולעכשיו?".

דווקא קושיה מתנשאת זו גרמה לו להיווכח עד כמה "חיי העולם" שלו תלויים על בלימה. פתאום התברר לו שרק מתוך התמכרות ללימוד נמשכת אשליית חיי העולם שלו. ברגע שהוא מתפכח הוא חדל להתייחס אל העולם הזה כאל משטח השראה אל אחד מאינסוף העולמות האפשריים, אלא כאל משטח נחיתה. והנחיתה היא טרגית.

אין לו לחוני בעולמו אלא דל"ת אמות של תלמוד תורה, משום כך בשעה שאיננו לומד אין לו כלום בעולם. חוני המהלך בדרך מסתכל על העולם הזה מבחוץ. הנוטע חי אותו מבפנים.

הנוטע מעוגן בעולם הזה. מעבריו בין הזמנים אינם כה חדים כמעבריו של חוני. הוא אינו נע בין ההתמכרות המוחלטת אל ה"לשמה" לבין הבריחה המוחלטת אל התרדמה והאפאטיות. הוא נטוע בעולם הזה אך איננו מכור לכאן ולעכשיו. הוא אוכל את החרוב שנטעו לו אבותיו, ונוטע את החרוב שיאכלו בניו.

המציאות של חוני, לעומת זאת, היא מטוטלת פנטסטית וטרגית. או הכל או לא כלום. כשהוא משתקע בתלמוד תורתו יש לו הווה מפואר שאיננו אלא עתיד ועבר המותכים בהיתוך שמימי. אולם כשאינו שקוע בלימוד אין לו בעולמו מאומה. והוא בורח. בורח.

הוא בורח לתוך מערה[2]. הוא איננו יכול להישיר פנים אל מול המציאות המגולמת בתשובתו של הנוטע. הוא לא יכול לעמוד מול העומס הפשוט והיומיומי שאין כל דמיון בינו לבין העומס הפנטסטי של הסוגיה הלימודית.

גם בר יוחאי ובנו ברחו אל המערה. גם הם התכרבלו בה. אולם התכרבלותם היתה עוברית וגן-עדנית. התכרבלותו של חוני היא דיכאונית.

כי חוני נפגש עם נוטע החרובים בדרכו מבית המדרש אל המערה, ואילו בר יוחאי ובנו ברחו מבית המדרש ישר אל המערה.

בדרכם מבית המדרש אל המערה לא יצרו בר יוחאי ובנו כל מגע עם עמהארץ. חוני יצר. המפגש הישיר עם בריאותו המגושמת של עמהארץ נטע בו ספקות. שהותם של בר יוחאי ובנו במערה היתה נטולת ספקות. עובדה זו אפשרה להם לרחף בכל העולמות האפשריים מבלי לשקוע בספק או בזעם. (הזעם בא אחר כך. במפגש עם החורשים והזורעים).

החרוב אצל בר יוחאי ובנו היה חלק בלתי נפרד מהנאת המערה. בסיפור של חוני נותר החרוב מחוץ למערה, ברשותו של עמהארץ האוכל ממנו והנוטע אותו לבניו. בתוך המערה ייאלץ חוני להסתפק בפת (ריפתא) . אוכל מעובד. לא ראשוני. גם תורה הוא לא ילמד בתוך המערה. הוא יירדם לשבעים שנה.

כעבור שבעים שנה, כשיתעורר, יאבד חוני לעד את היכולת לדבר בשפתם הוירטואוזית של תלמידי החכמים. הוא יאבד את היכולת להשלות את עצמו שחייו הם חיי עולם. הוא יבקש את נפשו למות.

"ההולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה!' – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו..."[3]

פשוטו כמשמעו: קודם כל יוצאים מבית המדרש, אחר כך הולכים בדרך, אחר כך מדברים אל העצים ואל נוטעיהם, אחר כך מאבדים את היכולת לחיות חיי עולם ומתחייבים על הנפש...

[1] חוני הבבלי הוא תלמיד חכם טראגי לעומת חוני הירושלמי שהוא צדיק אנטי-טראגי. שניהם נרדמו לשבעים שנה והתעוררו לעולם אחר. חוני הירושלמי נרדם סמוך לחורבן בית המקדש הראשון והתעורר עם בניית בית המקדש השני, ונכנס לעזרה והאיר אותה בהילה שלו והיה גבור ונערץ. חוני הבבלי, לעומת זאת, יצא גבור ונערץ מבית המדרש, נרדם לשבעים שנה, וחזר עלוב ומושפל לאותו בית מדרש וביקש את נפשו למות. להלן סיפורו המלא של חוני הירושלמי כפי שהוא מופיע בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ג הלכה י), וכפי שתורגם על ידי יונה פרנקל בספרו "עיונים בעולמו הרוחני של ספור האגדה" (עמ' 135) "... חוני המעגל היה סמוך לחורבן בית המקדש. יצא להר אל הפועלים. עד שהוא שם ירד גשם, נכנס למערה אחת. לאחר שישב נתנמנם לו ועשה שקוע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה שנית. לסוף שבעים שנה נעור משנתו, יצא לו מן המערה וראה עולם מוחלף – מקום שהיה כרמים עושה זיתים, מקום שהיה זיתים עושה תבואה. שאל לו לעיר. אמר להם: 'מה קול בעולם?', אמרו לו 'ואין אתה יודע מה קול בעולם?', אמר להם 'לא'. אמרו לו 'מי אתה?', אמר להם: 'חוני המעגל'. אמרו לו: 'שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה'. נכנס לעזרה והאירה וקרא על עצמו 'בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים'... " [2] מערה: במקור כתוב "משוניתא". ביאליק תרגם "צוק", רש"י "שן סלע", וראי/ה אצל יאסטוב שם [3] מסכת אבות פרק ג משנה ז

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים