גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות / עלמא די 25


שני מבנים נפשיים שונים לעם הארץ ולתלמיד-חכם. עם הארץ מעצם מהותו, לא נהנה מהלימוד לשמה. המנטאליות שלו היא פונקציונאלית – הוא ילמד רק אם צריך ורק אם יסבירו לו בדיוק "מה יצא לו מזה".

התלמיד חכם לעומתו סובל מלימוד שאינו לשמה. הוא ממש מתענה כאשר דורשים ממנו ליישם באופן מעשי את תלמודו. גם תפקוד כלשהו במערכת שלטונית הוא לגביו בבחינת עינוי הכרחי, וגזירה שלא תמיד יוכל לעמוד בה.

גדולה יראתם של תלמידי חכמים מפני קיום מצוות יותר מיראת הלימוד לשמה של עם הארץ. ביצוע מצוותיה של התורה המצווה מקשה מאוד על חייו של התלמיד חכם וקוטע באכזריות את הדיאלוג האינטימי המתרחש בכל שעה ושעה בינו לבין תורתו הנלמדת.

עצם הצורך לקיים מצוות זר לנפשו של התלמיד חכם. עצם הצורך לתפקד בעולם הארצי הוא גזירה שאינו יכול לעמוד בה. האידיאלים של תורה לשמה ושל "תלמוד תורה כנגד כולם" הפכו את מגבלתו הנפשית לנוסחה של הישרדות מתוך עוצמה.

נוסחת הישרדות זו מושתתת על דיאלקטיקה גאונית הפותרת בעזרת אותה תורה את מגבלותיהם הנפשיות המנוגדות של תלמידי החכמים ועמי הארץ.

מכאן ואילך ימשיך תלמוד תורה להיות בבחינת מצווה לעם הארץ – די לו לדקלם מדי יום כמה פסוקים על מנת לצאת לידי חובת מצוות-תלמוד-תורה. ההנהגה המתווכת מודעת לסבל שסובל עמהארץ מתלמוד-תורה ומאפשרת לו לדקלם קטע כלשהו מהמשנה או מהתורה ולומר לפניו "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוׂתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה", ולאחריו "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. נוֹתֵן הַתּוֹרָה.

התלמיד חכם, לעומת זאת, איננו מסוגל להתייחס אל תלמוד תורתו כאל מצווה מחייבת אלא כאל כורח קיומי. הוא לא יכול שלא ללמוד – הוא ישאף להישאר ככל האפשר בבית המדרש, ולהתענג ככל האפשר על חידושים שיתחדשו לו מבעד לתורתו המוכרת והנאהבת.

הנה כי כן, עמהארץ שואף להיות בעולם הנתון ולקיים בעולם נתון זה את חוקיה של התורה המצווה שירדה אליו מאינסוף העולמות האפשריים; התלמיד חכם שואף להינתק מהעולם הנתון ולהינשא על כנפי התורה הנלמדת אל אינסוף עולמות עלומים. עמהארץ מפחד להינתק מהעולם המעשי. התלמיד חכם מפחד להתחבר אליו.

נוסחתו של התלמיד חכם, אם כך, היא: תלמוד תורה כנגד כולם. "קיום מצוות" תלמוד תורה חשובה יותר מקיום כל המצוות האחרון.

לכן: גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש (בבלי מגילה טז ב)

וכן: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם (שם שם)

וכן: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות (שם שם)

אך פטור בלא כלום אי אפשר. גם התלמיד חכם המתמכר ביותר חייב לקרוא קריאת שמע של שחרית, וקריאת שמע של ערבית, ולהתפלל שלוש תפילות חובה בכל יום, ולברך ברכות המזון וברכות הנהנין וברכות השחר, ואפילו ברכת תלמוד-תורה הוא חייב לברך בכל יום ויום[1]. המצוות שאינו יכול לפטור עצמו מהן הן ,בין השאר, "מצוות שהזמן גרמן" – השחר העולה, לוח השנה, השבת הנכנסת והשבת היוצאת – כל אלו הם שדרים שמשדר לו העולם הנתון על מנת שלא יינתק ממנו ניתוק מוחלט.

המצוות הן משקולות לתלמיד חכם. הן עוגני הצלה הפזורים על פני רצף הזמן הנתון ומונעים ממנו להיסחף ולהתמכר ולהינתק לחלוטין מהעולם הנתון.

הנה כי כן, אותה מערכת של מצוות המאלצת את עמהארץ להתעלות מעל היומיום הזוחל ולהעניק קורטוב של משמעות לחייו ה"ריקים", מאלצת את התלמיד חכם לנחות ארצה מתוך היומיום של ההתעלות השמימית.

אותה קריאת שמע של שחרית ואותה השבת הן הן הגורמות להתעלותו של עמהארץ ולירידתו של התלמיד חכם.

עמהארץ והתלמיד חכם נפגשים תוך כדי ביצוע המצווה שהזמן גרמה – האחד מתעלה מעט מעל עולמו הנתון, השני צונח מעט מעולמותיו הפנטסטיים.

עם תום קיום המצווה הם שבים איש איש אל מחוזותיו – עמהארץ לעיסוקיו העמארציים; התלמיד חכם לאולימפוס שלו.

[1] וראי/ה את הגמרא בבבא מציעא פד הדורשת דרשת מחאה בקורתית על הפסוק מירמיהו "על מה אבדה הארץ? – על עזבם את תורתי" – "על מה אבדה הארץ? – דורשת הגמרא – על אותם תלמידי חכמים שלא בירכו בתורה תחילה. תלמידי חכמים אלו הם ההיפך המוחלט מאותם עמארצים היוצאים ידי חובת מצות תלמוד-תורה על ידי דקלום ברכת התורה. תלמידי חכמים אלו הוגים בתורתם יומם ולילה אבל הם לא מברכים לפני הלימוד ולאחריו. הם לא מסוגלים (לא רוצים) לעשות את המינימום הנדרש מהם. חלק מהם מסרבים במודע להתייחס אל תלמוד תורתם האהובה כאל חובה, והאחרים שוכחים לברך עליה מרוב התמכרותם אליה. בין כך ובין כך הם מנתקים את החוטים האחרונים המקשרים בינם לבין האל המצווה וכתוצאה ישירה מכך הם גורמים לאובדנה של הארץ...

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים