אֶמ-אֶי אמא-שלום / 1



הסימבוליזציה של מרכיבי העלילה בספור התלמודי

ארי אֵלון עבודת גמר לקראת התואר השני

מוגשת לפרופ' יונה פרנקל

החוג למחשבת ישראל האוניברסיטה העברית בירושלים

מנחם אב תשמ"ב תוכן העניינים א. הקדמה ב. מקורות ונוסחים ג. מבוא סיפורנו כיצירה אמנותית א-היסטורית – תהליך הסימבוליזציה - מדרשו של רב יהודה "מאי עכנאי?" במדגם מייצג – הציור הלשוני החוזר כסמל (מאי שיפורא?) – החזרה המובלטת ד. אימא שלום ה. נפילת אפיים נוסח כתב-יד מינכן לעומת יתר הנוסחים – ההקשרים השונים של נפילת אפיים בספרות חז"ל – נפילת אפיים של אמוראים – רב חייא בר אשי ואשתו (קידושין פ"א, ע"ב) – רב שימי ורב פפא – (תענית ע"ב) – משמעויותיה הסימבוליות של נפילת אפיים שבסיפורים התלמודיים – בין נפילת האפיים שבסיפור המקראי לנפילת האפיים שבסיפור התלמודי. ו. עני בפתח (עניא אבבא) ז. שיפורא שיפורא של ערב שבת, של ראש חודש ושל הלוויה – שיפורא דפומבדיתא (השיפורא כקריטריון לעוצמת מנהיגותם של ראשי ישיבות - הצעה לפירוש הסוגיה בגיטין ט', ע"ב – השיפורא שהפך לסמל. ח. סיפור נפילת האפיים של רבי אליעזר א. על היחס בין סיפורנו לבין יתר חלקי תנורו של עכנאי ב. ניתוחו הספרותי. ט. סיכום י . אחרית דבר קווים ראשונים לאפיון עולמו הרוחני של המספר שמאחורי סיפורנו. יא. ביבליוגרפיה


הקדמה רוב רובו של החיבור המוגש כאן סובב סביב סיפור קצר בן תשעה משפטים המופיע בשוליה של אגדת "תנורו של עכנאי".[1] אגדה זו מתארת את קורותיה של המחלוקת המפורסמת בין רבי אליעזר – היחיד – לבין הרבים בהנהגתם של רבן גמליאל ורבי יהושע. חוקרים והוגי דעות קשרו לאגדה זו כתרים רבים. תיארו אותה כ"ביטוי אגדי נשגב"[2], "דרך ציורית מופלאה"[3][4]"Glorious story" ראו בה את הביטוי המובהק לתופעות מהפכניות כגון: "שליטת התורה על נותנה"[5], ריסון כוחו המאגי של היחיד[6], קץ עידן הפלורליזם המעשי בהלכה[7], ניצחונה של החדשנות על השמרנות[8], דיכוי שרידי בית שמאי[9], דיכוי הסובלנות אל המינים[10], התעצמותו של הזרם האנטי סמכותי ביהדות[11] ועוד ועוד[12]. על רקע תשומת הלב העצומה לה זכתה, בצדק, אגדה זו בולטת התעלמותם הכמעט מוחלטת של חוקרים אלו, כרבים אחרים, מהסיפור הקצר המופיע בשוליה. זה סיפור מדהים המצדיק, למעשה, את הריגתו של תנא אחד (רבן גמליאל) על-ידי תנא אחר, (ר' אליעזר)(!) ושופך אור שונה לחלוטין על אגדת "תנורו של עכנאי". מקריאתו של סיפור זה מתקבל הרושם שהמספר שניצב מאחוריו, מוקיע כפשע חמור (אונאת דברים) את הדרך שבעזרתה מימש רבן גמליאל, מנהיג הרבים, את אותה מהפכה היסטורית ו/או תיאולוגית ו/או הלכתית שהחוקרים הנ"ל, כרבים אחרים, כה הרחיבו עליה את הדיבור. הקורא המעיין בסיפור זה אינו יכול להשתחרר מהפער שבין היחס העוין מאוד לרבן גמליאל ומפעלו, המתואר בו, לבין היחס האוהד לו הוא זוכה במרבית חלקיה האחרים של האגדה. נוכחותו של פער זה גרמה לי לנסות ולהתחקות אחר מקורותיו הספרותיים וההיסטוריים, ולבדוק את אופן השתלבותו בתוך אגדת "תנורו של עכנאי" בכלל, וסוגיית אונאת דברים בפרט. אולם, ככל שניסיתי להתעמק בנושא זה, התברר לי שאין בכוחו של חיבור אחד להקיף את כל מימדיה השונים של המשימה שנטלתי על עצמי. החומר הרב שהצטבר אילץ אותי "להסתפק" בשלב זה בניתוח ספרותי חלקי של סיפור זה, תוך כדי הפניית תשומת לבו של הקורא לשלבי המשך הכרחיים. בחירתי בדרך הניתוח הספרותי הושפעה משיעוריו ומחקריו של יונה פרנקל, הכותב בין השאר: "המפרש את סיפורי האגדה חייב לבחור ולהחליט בין דרכו של היסטוריון לבין דרכו של חוקר ספרות (ולענ"ד מתחילה עבודתו החשובה של ההיסטוריון בניתוח סיפורי האגדה לאחר שחוקר הספרות סיים את עבודתו).[13] אכן, ככל שהרביתי לעיין בפרטיו המרתקים של סיפור קצר זה כך גברה אצלי התחושה שהקשרים המסועפים בין פרטים אלו רחוקים מלהיות תוצאה של צירוף מקרים "היסטורי". במקביל גברה אצלי התחושה שהסיפור שלפנינו עוצב על-ידי אדם אחד אשר חי במציאות שונה מזו של רבן גמליאל ורבי אליעזר ההיסטוריים. בשלב מסוים הגעתי להכרה שלפניי יצירת אמנות מובהקת. החיבור המוגש כאן הוא, בין השאר, הצעה להעמיד הכרה זו במבחן. "מעשה האמנות סימבולי הוא. אלגוריה וסמל נותנים לו דימוי המסגרת שבמסילת מראיתה נעשתה מכבר הימים סימונו של מעשה האמנות". (היידיגר).[14] במילים אחרות אין לך יצירת אמנות, עתיקה או מודרנית,כתובה או מצוירת, שהיא חד-משמעית. ההתייחסות אל סיפורנו כאל יצירת אמנות היא בעת ובעונה אחת קביעה בדבר קיומן של משמעויות סימבוליות נוספות לחלק ממרכיביו. סמלים, מעצם הווייתם, אינם סטאטיים. לכל תרבות ותרבות יש דינאמיקה פנימית משלה שבמהלכה נוצרים ונעלמים סמלים. סיפורנו בפרט ו"תנורו של עכנאי" בכלל, מהווים דוגמה מרתקת לדרך היווצרותם של סמלים בעולמם הרוחני של סיפורי התלמוד. ניתוחו של סיפורנו, אם כן, יש בו כדי לשפוך אור על תופעת הסימבוליזציה של מרכיבי העלילה (דמויות ומוטיבים) בסיפור התלמודי. חשיפתה ואפיונה של תופעה זו יהוו את צירו העיקרי של חיבורנו. יש, אם כן, לראות בחיבור זה ניסיון לצעוד בשני צירים מקבילים: הציר האחד הוא "כללי": אפיון והדגמה לתהליך הסימבוליזציה של מרכיבי העלילה בסיפור התלמודי. הציר האחר הוא "פרטי": ניתוח של סיפור תלמודי אחד המהווה שלב ראשון בניסיון ניתוחה של אגדת "תנורו של עכנאי" ומקורותיה. לפני שאתחיל בחיבורי אני מרגיש חובה נעימה להודות לחלק מאלו שעזרו לידי בשלבים השונים של כתיבתו: לפרופ' יונה פרנקל, שגישתו המיוחדת לסיפורי התלמוד האירה את עיניי, כמו גם עצותיו במהלך כתיבת החיבור. לפרופ' שמא פרידמן, ששיעוריו המעניינים עזרו לי להתמצא קמעא במבוך כתבי היד והנוסחים. לפרופ' שלמה גרינברג על התעניינותו הרבה ועל שעות ההקשבה והעידוד שהקדיש לי. לידידי הטוב, אברהם שפירא, שאילצני בחיוניות האופיינית לו, לחזור אל "הסמבטיון האקדמי" והמשיך, באותה חיוניות לסגור בעדי את כל "פתחי הנסיגה". ליעל קפלן על השתדלותהּ הרבה בהדפסה. לתלמידיי היקרים בחוג למקורות ישראל בסמינר "אורנים" על השתתפותם הפעילה והיוצרת בתהליך גיבושו של חלק מעבודה זו. ואחרונה חביבה, לחברתי דליה קולמן, על הכול.


סיפור נפילת האפיים של רבי אליעזר[15] אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הות מההוא מעשה ואילך לא שבקתיה למיפל על אפי' ההוא יומא ריש ירחה הוה אתא עניא וקאי אבכא אדיהבת ליה ריפתא אשכחתיה דנפל על אפיה אמרה לי קום קטלית לאח אדהבי נפק שיפורא מבי רבן גמליאל אמר לה מנא ידעת אמרה ליה כך מקובלני מבית אבא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה. אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל הייתה. מאותו מעשה ואילך לא הניחה לו ליפול על פניו. אותו היום ראש חודש היה – בא עני ועמד בפתח. עד שנתנה לו פת מצאה אותו שנפל על פניו. אמרה לו: "קום הרגת לאח..." בתוך כך יצא שופר מבית רבן גמליאל. אמר לה: "מנין ידעת?" אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא – כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".


מקורות ונוסחים מינכן 95 המבורג 165 אימא שלום דביתהו דר' אליעזר אחתיה דר"ג הותאימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הות מההוא מעשה ואילך לא שבקתיה למיפל על אפי' כולי יומי לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה ההוא יומא ריש ירחה הוה אתא עניא וקאי אבכא וההוא יומא ריש ירחא הוה איחלף לה בין מלא לחסר אדיהבת ליה ריפתא אשכחתיה דנפל על אפיה אפקה ליה ריפתא לעניא עד דאתת אשכחתיה דנפל על אנפי אמרה לי קום קטלית לאח שמעת קל שיפורא בי רבן גמליאל אדהבי נפק שיפורא מבי ר"ג אמרה ליה קטלתיה לאח אמר לה מנא ידעת אמר לה מנא לך אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא – אמרה ליה כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה". כל השערים נעלו חוץ משערי אונאה פירנצהותיקן 117 אימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הואיאימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הואי כל יומא לא הוה שבקה למיפל לאפיהמההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר"א למיפל על אנפוהי ההוא יומא ריש ירחא הוהההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף ליה בין חדש מלא לחדש חסרואיחלף לה בין מלא לחסר איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבאאיכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא אפקיה ליה ריפתא לעניאאפיקא ליה רקיפתא עד דאתיה אשכחתיה דנפל ליה לאפיהאשכחתיה דנפל על ענפיה אמרה ליה קום קטלית לאחאמרה ליה קום קטלית לאחי דשביב שמע קל שיפורא בי רבן גמליאלאדהבי נפק שיפורא מבי רבן גמליאל אמר לה מנא לך האאמא לה מנא ידעת אמרה ליה כך מקובלני מבית בא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאהאמרה לי כך מקובלת אני מבית אבא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה. ותיקן 115 אימא שלום דביתיה דר"א אחתיה דר"ג הואימההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה למיפל על אנפוהי ההוא יומא ריש ירחה הוהואיחלף לה בין מלא לחסראיכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבאאפיקא ליה ריפתאעד דאתאי אשכחתיה דנפל על אנפיהאמרה ליה קום קטלתיה לאחאדהבי נפק שיפורא מבי רבן גמליאל דשכיבאמר לה מנא ידעתאמרה ליה כך מקובלת אני מבית אבי אבאכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה אסקוריאל 3 - 1 - G אימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הוהמההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליא לר"א למיפל על אפיהיומא חד ריש ירחא הוהואיחלף לה בין מלא לחסראיכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבאאפקא ליא ריפתאאתאי אשכחתיה דנפל על אנפיהאמרה ליה קום קטלית לאח דשכיבאדכאהי נפק שיפורא מבי רבן גמליאל דשכיבאמר לה מנא לך האאמרה לי כך מקובלני מבית אבי אבאכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה



תנורו של עכנאי * תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא – ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, וזהו תנורו של עכנאי. מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפוהו דברים כעכנא זו וטמאוהו. תנא: באותו יום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". אמר להם: "אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן המים". אמר להם: "אם הלכה כמותי כתלי בית המדרש יוכיחו". נטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה – מה אתם לכם?" – לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מוטין ועומדין. אמר להם: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". יצתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?" עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". מאי "לא בשמים היא"? – אמר רבי ירמיה: אין אנו משגיחין בבת קול (ש)כבר נתנה לנו על הר סיני (וכתוב בה) "אחרי רבים להטות". אשכחיה רבי נתן לאליהו. אמר לי: "מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לי גחיך ואמר "נצחוני בני נצחוני בני". אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: "מי ילך ויודיעו?" אמר להם רבי עקיבא: "אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויחריב את כל העולם כולו". מה עשה רבי עקיבא? – לבש שחורים ונתכסה שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו: "עקיבא, מה יום מיומיים?" אמר לו: "רבי, כמדומה אני שחבריך בדלים ממך". אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בחיטין ושליש בזיתים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אישה תפח. תנא: אף גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו – נשרף. ואף רבן גמליאל היה מהלך בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: "כמדומה אני שאין זה אלא בשביל בן הורקנוס". עמד על רגליו ואמר: "ריבונו של עולם: גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך – שלא ירבו מחלוקות בישראל". נח הים מזעפו. * מכיוון שאגדת תנורו של עכנאי מוזכרת פעמים רבות במהלך החיבור, העתקנו אותה לנוחיות הקורא. להוציא כמה שינויים, זהה הנוסח המופיע כאן לנוסח הדפוס.



מבוא


הדמות המרכזית בסיפורנו היא זו של אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר המנודה ואחותו של רבן גמליאל המנדה. הסיפור מתאר את כישלון ניסיונותיה של אישה זו למנוע מרבי אליעזר ליפול על פניו ולהמיט על ידי כך אסון קטלני על רבן גמליאל.


הפרשנים המסורתיים, החל בקדמונים שבהם וכלה בבני דורנו, התייחסו אל סיפור זה כאל אירוע היסטורי שהתרחש בימיהם של חכמי יבנה. כמוהם חלק מן החוקרים.[16]

העובדה שגיבורי סיפורנו הם רבי אליעזר בן הורקנוס ורבן גמליאל דיבנה וסמיכותו של סיפורנו לסיפורי תנורו של עכנאי, הספיקה לחוקרים ופרשנים אלו על מנת לראות באירועים המסופרים בו המשך היסטורי טבעי לאירועי נידויו של רבי אליעזר.


כדוגמה מייצגת לגישה זו נביא קטע מתוך פירושו של לוי גינצבורג לירושלמי ברכות פ"ג, ה"א (ה' ע"ד). אומרת שם הגמרא:


"(מאימתי כופין את המיטות? – משיצא המת מפתח החצר, דברי רבי אליעזר. ורבי יהושע אומר: משיסתם הגולל). וכשמת רבן גמליאל, כיוון שיצא מפתח החצר, אמר רבי אליעזר לתלמידיו[17]:כפו את המיטות. וכשנסתם הגולל, אמר רבי יהושע [לתלמידיו]:כפו את המיטות. אמרו לו: כבר כפינום על פי זקן".


לפנינו, אם כן, שני מקורות שונים, המצביעים על שני אירועים הסמוכים זה לזה – מוות והלוויה – הקשורים באותה דמות היסטורית – רבן גמליאל דיבנה.


מקשה על כך גינצבורג: "... קשה קצת להסכים דברי ברייתא זו עם המעשה על נידוי של רבי אליעזר שנזכר בין בבלי בבא מציעא נ"ט ע"ב, בין בירושלמי רפ"ג של מועד קטן. שאם היה מנודה איך נשתתף עם שאר החכמים בהלוויית מיטתו של רבן גמליאל?"[18]

גינצבורג אינו עונה על קושי זה. לעומת זאת הוא ממשיך בו במקום וכותב את הדברים הבאים:

"מכל מקום גם מבבלי שם מוכח שרבי אליעזר היה בשכנותו של רבן גמליאל כשנפטר זה, ולא בלוד מקום ישיבתו של רבי אליעזר. ומי שאומר שלא היה רבי אליעזר כלל במקום שנפטר רבן גמליאל, אלא כשהלכו תלמידיו מלוד ליבנה ללוות מיטתו של רבן גמליאל, ציווה להם מה שציווה, נעלם ממנו מה שאמרו שם בבבא מציעא:

"אדהכי נפק שיפורא מבי רבן גמליאל דשכיב" –

ואין קול שביבנה – מקומו של רבן גמליאל נשמע בלוד. ועוד יותר רחוק הוא לאמר שבסוף ימיו עקר רבן גמליאל דירתו מיבנה ללוד".[19]


קשה למצוא דוגמה טובה מזו לפרשנות היסטורית קפדנית כל כך לסיפורנו בפרט ולסיפורי האגדה בכלל.

לא זו בלבד שסיפורנו הוא היסטורי לחלוטין, אליבא דגינצבורג, אלא שהוא מהווה גם תנא-דמסייע לדעתו בדבר הפירוש הנכון שיש לפרש את הברייתא על הלווייתו של רבן גמליאל.

זאת ועוד: מכיוון שעל-פי גישתו סיפורנו הוא סיפור היסטורי, הרי שמן הראוי להוסיף לו פרטים הקשורים ביבנה ההיסטורית וחכמיה, אף-על-פי שאינם מוזכרים בו בפירוש.


כותב יונה פרנקל: "דרך זו של צירוף פרטים על אישיות היסטורית אחת מתוך קטעים סיפוריים שונים בתלמוד, שהיא מובנת מעצמה להיסטוריונים וכותבי ביוגרפיות – טעונה הצדקה. הניתוח המדויק של סיפורי התלמוד מוכיח שהם יצירות ספרותיות-אמנותיות מובהקות ולכן הם מבטאים את עולמו הרוחני של המספר.[20]


אני רואה במספר של סיפורנו אמן, שככל אמן אחר מעדיף להתייחס אל המציאות הסובבת אותו דרך רישומה של "מציאות אחרת".

כאשר ה"מציאות האחרת" של היצירה היא מקרה ברור של מציאות בלתי-ריאלית (כגון הסיפור על רבי עקיבא המלמד תורה בישיבה של מעלה[21]) ברור לכולנו – אפילו ל"מסורתיים" ביותר שבינינו – שאין בה אלא כדי ללמדנו על עולמו הרוחני של המספר בלבד. הוא הדין, פחות או יותר, ביחס למרבית הסיפורים שגיבוריהם – המקראיים בעיקר – הם דמויות מן העבר הרחוק. לא כך הם פני הדברים כאשר לפנינו סיפורים המתארים מציאות ריאלית, ואשר גיבוריהם הם דמויות מהעבר ה"קרוב", דהיינו תנאים או אמוראים. במקרים כאלו גוברת הנטייה לטשטש בין ה"עולם המסופר" לבין "עולמו של המספר". במחקריו מתריע יונה פרנקל בפני סכנת טשטוש זו, ומותח קו תיחום ברור המפריד בין שני העולמות הללו.


בחיבורי ניסיתי להדגיש את קו התיחום הברור שיש למתוח בין עולמה הפיזי הרוחני של יבנה וחכמיה, לבין עולמו של המספר האנונימי העומד מאחורי סיפורנו. למתיחתו של קו תיחום זה היו שתי השלכות מיידיות אשר חייבו אותי לאורך כל הדרך שבה הלכתי . ההשלכה האחת היא בבחינת "לא תעשה" והאחרת היא בבחינת "עשה", כדלהלן:


א. השתדלתי להימנע מלהוסיף לסיפורנו מרכיבים "יבנאיים" ואחרים שאינם נזכרים או נרמזים בו.

ב. על מנת להבין כהלכה את המרכיבים הנזכרים בסיפורנו ניסיתי לבדוק את המופעים שלהם ביתר המקורות, ולבחון את מידת הרלוונטיות שלהם לסיפורנו.


דברים אחרונים אלו גרמו לי לצאת ל"מסע" ארוך על פני המקורות בעקבות המרכיבים הללו. בחרתי בארבעה מרכיבים שראינו בהם תנאי הכרחי להבנת סיפורנו:

א. אימא שלום.

ב. נפילת אפיים.

ג. עני בפתח (עניא אבבא).

ד. שיפורא.


לכל אחד מהמרכיבים הללו הקדשתי פרק בפני עצמו. רק בעקבות בדיקה יסודית זו עברתי לניתוחו של סיפורנו. לניתוח זה הקדשתי את הפרק האחרון.


בדיקתם של ארבעת המרכיבים הללו הציבה אותי בפני התופעות הבאות:

א. רובם הגדול של מרכיבים אלו מופיע בתלמוד הבבלי.

ב. לכל אחד מהמרכיבים הללו יש משמעויות סימבוליות לצד הוראתם הליטראלית.

ג. במקורות התנאיים ו/או הארצישראליים בולטות משמעותם הליטראלית-מטריאלית של מרכיבים אלו (אימא שלום – שם היסטורי; נפילת אפיים – פעולה נורמטיבית; עני בפתח – מציאות יום-יומית; שיפורא – חפץ ריאליסטי).

ד. עיקר משמעויותיהם הסימבוליות של מרכיבים אלו הן בבליות ייחודיות.


במילים אחרות: בדיקת מופעיהם של המרכיבים הללו מעלה את האפשרות שבדרכם של המקורות התנאיים ו/או הארצישראליים אל התלמוד הבבלי הם עברו תהליך של סימבוליזציה.

לאפיונו של תהליך הסימבוליזציה ולהשלכותיו על הסיפור התלמודי אקדיש את הדיון בעמודים הבאים. דיון זה מהווה מעין "פרק מקדים" להמשך חיבורי.

[1]בבא מציעא נ"ט, ע"ב. ראה נספח המצורף להלן. [2]זילברג מ., "כך דרכו של תלמוד" (ירושלים תשכ"ד), עמ' 68. [3]אלון, מ. "המשפט העברי" (ירושלים תשל"ג) עמ' 227. [4]Kaufman W., "Critique of Religion and Philosophy" (N.Y. 1958). P. 238. [5]זילברג מ. שם, שם. [6]בער, י., "ישראל בעמים" (ירושלים תשט"ו) עמ' 108. [7]מ. אלון, שם. עמ' 875. [8]גילת, י.ד., "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס" (תל-אביב תשכ"ח) עמ' 324. [9]ספראי, ש., "תולדות עם ישראל בימי קדם" (בעריכת ח.ה.בן ששון), (תל-אביב )1969, עמ' 313. [10]ראה למשל: צ.פ. חיות, "בן סטרא" הגורן תרס"ג, עמ' 34 הערה 2, וכן א.וייס, "דור דור ודורשיו" חלק ב' עמ' 79, וכן Kaufman W. שם, עמ' 239. [11]ראה E.Fromm, Psychoanalysis and Religion (NFw Haven 1950) p.45 כנ"ל, במידה מסוימת, W. Kaufman שם, שם. ראה שם על הוויכוח ביניהם בנושא זה. [12]ראה למשל א.א. אורבך, "הלכה ונבואה" (תרביץ, י"ח תש"ז), עמ' 11 וראה את כל החומר הרב שמביא על כך י. אנגלרד ב"תנורו של עכנאי – פירושיה של אגדה", שנתון המשפט העברי א' תשל"ד, עמ' 56-45. [13]פרנקל, י., מתוך "תשובה", תרביץ תש"ם, עמ' 429 (תגובה לביקורתו של א.א. הלוי, "עוד על ז'אנר חדש בסיפורי האגדה", שם עמ' 428-424. קרא שם על הוויכוח בין שני חוקרים אלה. [14]מרטין היידיגר, "מקורו של מעשה האמנות" (תרגום שלמה צמח), תל-אביב תשכ"ח, עמ' 11. [15]על-פי כתב יד מינכן 95 [16]למשל לוי גינצבורג, " פירושים וחידושים ירושלמי" ח"ב עמ' 41; אלבוגן, התפילה בישראל, עמ' 59. בהמשך חיבורי נביא חוקרים ומפרשים נוספים. לעומת זאת ראה למשל אצל aberbach M. שאינו רואה את סיפורנו כאמין מבחינה היסטורית. [17]לגמרא זו כמה מקבילות: שמחות סוף פרק י"א; ירושלמי מועד קטן פ"ג ה"ה; בבלי מועד קטן כ"ז, ע"א. [18]פירושים וחידושים בירושלמי חלק ב' עמ' 41. [19]שם, שם [20]יונה פרנקל, "דמותו של רבי יהושע בן לוי בסיפורי התלמוד הבבלי", דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ג', ירושלים תשל"ז עמ' 403. [21]מנחות כ"ט, ע"ב

פוסטים קשורים

הצג הכול

https://youtu.be/hGlJozpx5xU כשהייתי בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן שלוש עשרה למצוות ובן חמש עשרה לתלמוד הייתי משוכנע כי יש זהות מוחלטת בין המשנה והתלמוד המתוארים במסכת אבות, לבין עשרות הכרכים הגדולים ש

https://youtu.be/hGlJozpx5xU When I was Ten Years old, I knew to declaim by heart all of tractate Avot, and I loved to believe to everything that I was declaiming. Specially I loved to believe to the