ארבעה אילנות וארבעה תיקונים (יה בשבט ג)


ארבעה גלגולים ל"טו בשבט"

א. חמישה עשר בשבט של חז`ל (מוזכר לראשונה בסביבות המאה ה2 לספירה)[1]

ב חמישה עשר בשבט של המקובלים (תלמידי האר`י - סוף המאה ה16)[2]

ג טו בשבט הציוני (החל מסוף המאה ה-19)[3]

ד טו בשבט האקולוגי (סוף המאה ה20).

בכל אחד מארבעת הגלגולים הללו טמון חידוש מהותי. כל חידוש שם את הדגש על תיקון אחר:

הדגש בחמישה עשר בשבט של המשנה הוא על תיקון עולם סוציאלי – חכמי המשנה קבעו את החמישה עשר בשבט כ"ראש השנה לפירות האילן". ביום זה אמור כל מי שיש לו גן לרדת לגנו, לחשֵׁב את כל הפירות והרווחים שעשה במשך השנה, ולתרום את חלקו לטובת אלו שאין להם גן ואין להם פירות. במקרא אין זכר ליום כזה, ועצם קביעתו מעידה על הצורך לתת יתר תוקף למסים סוציאליים ולהטבת מצבם של הנזקקים.

לעומת התיקון הסוציאלי של חכמי המשנה, הדגש בחמישה עשר בשבט של המקובלים הוא על תיקון עולם תיאולוגי קוסמי. על פי אמונתם של מקובלים אלו התקלקל העולם בעקבות הטעימה מפרי עץ הדעת והגירוש מגן העדן. משימתם היומרנית של מקובלים אלו היא לעזור לאלוהים לתקן את הקלקול. הם עושים זאת בעזרת "תיקונים" רבים הפזורים על פני לוח השנה (תיקוני חצות, תיקון שובבי"ם, תיקון רחל תיקון ליל שבועות וכדו). בתיקון החמישה עשר בשבט משתדלים המקובלים להתקרב ככל האפשר אל גן העדן, לטעום מפירותיו, ולתקן את אילנותיו הפגומים. הם עושים זאת על ידי ריטואל ארוך ומתמשך שבמהלכו הם טועמים מפירות העולם הזה ומברכים עליהם בטכניקות מיוחדות של התכוונויות שמיועדות לפעול על הפירות והאילנות ברקיעים האלוהיים.

עצם המנהג של אכילת פירות בחמישה עשר בשבט מהווה חידוש גמור ביחס לספרות חז`ל, ואפילו ביחס לקבלה המוקדמת. אם נוסיף לכך את העובדה שסדר חמשה עשר בשבט המקורי המופיע בספר "חמדת ימים"[4] מיוחס לנתן העזתי, "מבשרו" של שבתאי צבי, (גם אם לא ניתן להוכיח את הדבר) נקבל רמז על הפוטנציאל השבתאי משיחי הטמון בו, שהוא בודאי סוג של מרד כלפי יהדות ההלכה הרבנית.

טו בשבט של הציונים הוא יום תיקון לאומי הסטורי של קלקולי הגלות שבאו הן על ידי גורמים חיצוניים כגון דיכוי ואנטישמיות, והן על ידי גורמים פנימיים כגון ההנהגה הרבנית. יום זה סימן את שאיפותיהם של הציונים לתקן את טבעם הגלותי, לחדול מן הריחוף האוורירי, ולהתחבר מחדש אל כברת אדמה וארץ. ביום הזה לימדו הציונים את עצמם ואת ילדיהם לצבוע את ארץ ישראל בירוק על ידי נטיעת רבבות אילנות. באופן כזה, כך האמינו, יירשו מחדש את מולדתם על ידי הפרחת שממותיה. וכמו כן, כך קיוו, יְלַמדו את עצמם ואת ילדיהם לחדול מן הריחוף הגלותי, ולנחות סוף סוף על קרקע מוצקה. טקס הנטיעות הוא חידוש מוחלט בנוף הריטואלים היהודי. כפי שנראה בפרקים הבאים ייבאו את טקס הנטיעות מאירופה של סוף המאה ה19, היישר מפולחני אביב פגניים של האחד במאי, והחדירו אותם לתוך החמישה עשר בשבט המסורתי.

הגלגול הרביעי של החמישה עשר בשבט הפך אותו בחוגים רבים ליום של תיקון עולם אקולוגי, ותיקון הפלנטה שבמאה האחרונה קולקלה באופן מזעזע על ידי המין האנושי. החל משנות השבעים של המאה הקודמת החלו אקולוגים בעולם להזהיר אותנו מפני כריתת הענפים שאנו יושבים עליהם. חלק מן היהודים המתריעים חשו צורך להביע את עצמם מבעד למקורותיהם. כך הפך טו בשבט ליום המודעות האקולוגית בלוח השנה של יהודים רבים. סדרי טו בשבט רבים החלו לשאת אופי אקולוגי, וחוגים יהודיים רבים בארה"ב אף הכריזו על טו בשבט כעל "יום האדמה" העולמי.

טו בשבט האקולוגי מהוה, לדעתי, בבואה מרתקת של מודל יהודי שורשי בעל עימותים משמעותיים הן עם היהדות הציונית (פוסט-ציונות?) והן עם היהדות ההלכתית (ניאו הלכתיות?). העימות עם הציונות בא לידי ביטוי, בין השאר, בעצם הפיכת טו בשבט ליום אדמה עולמי, ולא רק יום של אדמת ארץ ישראל. על אותו מישור יש לטו בשבט האקולוגי גם התנגשות חזיתית עם היהדות ההלכתית, שכן מעצביו רואים בטו בשבט יום הקשור במצוות התלויות בעולם כולו ולאו דוקא בארץ ישראל. המסר העומד מאחורי טו בשבט האקולוגי הוא שיש לפרש את הביטוי "ארץ" לא כארץ ישראל דוקא, אלא כאדמה או תבל. זוהי כמובן התנגשות חזיתית עם התפיסה ההלכתית[5]

לפנינו ארבעה תקונים שונים: סוציאלי, תיאולוגי, לאומי ואקולוגי. ארבעה תיקונים אלו מצביעים לא רק על ארבעה "טו בשבטים" שונים, אלא גם על ארבע השקפות עולם שונות. כל אחת מהשקפות אלו מהוה חידוש מהפכני ומורד ביחס לקודמותיה. יחד עם זה יש גם הרבה דמיון והמשכיות בין ארבעת הגלגולים הללו. עצם העובדה שכל אחד מהם מתעקש להיאחז דוקא באותו תאריך מסורתי מצביעה יותר מכל על שאיפה חזקה להמשכיות.[6]

[1] ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו (משנה ראש השנה פרק א משנה א) [2] ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי. ואם כי בדברי כתבי הרב האר"י ז"ל לא נמצא מנהג זה, מכל מקום לדעתי תקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר (חמדת ימים, מתוך ההקדמה לסדר טו בשבט) [3] למען חבב את הנטעים... יש לבית הספר לעשות יום-טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות. לערוך בו במערכת ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי... (זאב יעבץ, מתוך "הארץ" תרנ"א) [4] חיבור חשוב של אחד מתלמידי האר`י. הופיע בקושטא תצ`ה (1745).יוחס בשלב מסוים לנתן העזתי. לא ברור מיהו מחברו. [5] התנגשות זאת היא חלק מנסיונותיהם של החוגים הניצבים מאחורי טו בשבט האקולוגי ליצור מערכת שלמה של הלכה אלטרנטיבית שבאה, למשל, לידי ביטוי בעצם התביעה המוסרית לאקו-כשרות המפותחת הרבה במהלך האנתולוגיה המוזכרת בהערה לעיל. [6] על אף (או אולי למרות?) הגלגולים השונים הללו של טו בשבט, חשוב מאד לציין כאן שמבחינת ההלכה הפוסט-תלמודית הוא נשאר חסר משמעות עד עצם היום הזה. אין, לדעתי, לשלול את האפשרות שדווקא בגלל העובדה שההלכה הרבנית הפוסט-תלמודית לא מצאה ביום הזה כל חפץ, היו לו עדנות מרתקות, ועדיין, כך אני מאמין, נכון לו עתיד לא פחות מרתק. (לגבי מעמדו ההלכתי-אורתודוכסי של טו בשבט ראה ש. גורן "קביעת טו בשבט כראש השנה לאילן לאור ההלכה", מחניים מ`ב תש`ך.)

פוסטים קשורים

הצג הכול

בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו ששני חגי אילנות הם - "טו בשבט" ו"יה בשבט". שני חגים אלו מתחוללים באותו יום בשנה (חמישה עשר בשבט), ויש ביניהם ניגוד עז ומשלים. בתורה הכתובה אין אמנם כל התייחסות מפו

א.ד. גורדון: לצורך עניינינו ארשה לעצמי לחדש שם בצורת "חויה" על משקל "הויה"[1] א.ד גורדון: החויה היא מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה ; זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדי

אמר רבי יהושע בן חנניה: מעולם לא נצחני אדם, חוץ מאשה תינוקת ותינוק... (תינוקת מה היא?) פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: "רבי לא שדה היא זו?" אמרתי לה: