אני מאמין באמונה שלמה שמשה רבינו כפר בתחיית המתים (חלק 10)

צד"ק ג"ם גש"ם ק"ם סימן.

שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים? אמר להם מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו.

מן התורה - דכתיב (דברים לא טז) "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם!". אמרו לו: ודילמא "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ"?!

מן הנביאים - דכתיב (ישעיה כו יט) "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" - ודילמא מתים שהחיה יחזקאל?

מן הכתובים - דכתיב (שיר השירים ז י) "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" - ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא, כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

עד שאמר להם מקרא זה (דברים יא כא) "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם" – "לָכֶם" לא נאמר אלא "לָהֶם" - מיכן לתחיית המתים מן התורה.

ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם (דברים ד ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" - (פשיטא דחיים כלכם היום, אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים - אתם חיים). מה היום כולכם קיימין - אף לעולם הבא כולכם קיימין.

צד"ק ג"ם גש"ם ק"ם סימן -

צר"ק ק"ם נש"ם ג"ם סימן - כך צריך להיות מספר ישן, והוא סימן לחמשה כופרים ששואלין בענין תחיית המתים, וחמשה חכמים המשיבים להם, והם ה' הכופרים צר"ק ק"ם - צדוקים רומיים קלפטרא קעזאר מינא. וה' חכמים משיבים גש"ם ג"ם - גמליאל יהושע מאיר גמליאל אמי ודו"ק (מהרש"א)


שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים? -

על פי הכתוב בדפוס הגמרא (ובכתבי היד?) המינין הם השואלים את רבן גמליאל, אבל לפי סימן הנוטריקון שהביא המהרש"א לעיל (ראי/ה ד"ה הקודם בעמוד זה) השואלים הם הצדוקים. אם נתייחס לקטע מהברית החדשה (לוקס כ) המצוטט לעיל הרי שהצדוקים מתוארים שם ככופרים בתחיית המתים, ואילו המינין יכולים להיות תלמידי ישוע המאמינים בתחיית המתים. לפי האופן שבו מסתיימת השיחה ביניהם מתאים יותר שיהיו בני שיחו של רבן גמליאל כאלו המאמינים בתחיית המתים...

כמובן שיש לבדוק את הגרסאות השונות וכתבי היד גם כאן בסנהדרין וגם בלוקס...


אמר להם מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים -

חשוב לרבן גמליאל (ולכל שאר החכמים) לפזר מקורות לתחיית המתים בכל חלקי התורה. לא להסתפק באיזה בדל של פסוק מדניאל או מישעיהו להראות שבכל מקום שאליו תלך במסע הזה תמצא שם עקבות ברורות ומפורשות של תחית המתים. כל התורה כולה היא תחית המתים ... חוט של תחית המתים עובר לאורך כל ספרי התורה החל מראשית התורה דרך הנביאים ועד סוף הכתובים...


אמר להם מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים ולא קבלו ממנו -

"אמר להם מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים ולא קבלו ממנו" מזכיר מאד את "באותו היום השיב להם רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קבלו הימנו" הקלאסי (בבא מציעא נט ב)... בשני המקרים משיב היחיד הרבה תשובות והרבים לא מקבלים ממנו. כיצד הם לא מקבלים ממנו? – האם על ידי שקלא וטריא לגיטימי או על ידי אונאת דברים... ראי/ה על כך להלן...

(אמר להם) 'ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם', אמרו לו: ודילמא 'וקם העם הזה וזנה'?! -

זהו הפסוק השלישי שנאנס לצורך משימת הקודש של מציאת כמה שיותר פסוקים שמהם יעלה כי תחיית המתים היא מן התורה. הפעם שיבוש הפסוק לא יכול שלא לעורר חיוך. ממש פורימשפיל. המינים שואלים את רבן גמליאל "מנין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים?" (נוסח שונה מ"מניין לתחיית המתים מן התורה") והוא מביא להם שלושה פסוקים – מהתורה מהנביאים ומהכתובים. הפסוק שרבן גמליאל בוחר מהתורה הוא מסוף ספר דברים (לא טז) שבו נאמר לכאורה כך "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם". על פי ה"פשט" יש רק דרך אחת לקרוא את הפסוק הזה, והיא: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, (פסיק) וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר וכו"... רבן גמליאל הזיז את הפסיק מלה אחת קדימה, ואז אנחנו קוראים הבטחה מפורשת של האל למשה – "הנך שוכב עם אבותיך וקם לתחיית המתים"... עכשיו נוספה דמותו של משה למוזיאון השעוה הלאומי של אבות האומה הקמים לתחיה. אהרן נכנס בפסוק הראשון, אברהם יצחק ויעקב נכנסו למוזיאון השעוה בפסוק השני, ומשה בפסוק השלישי. ויש לנו כבר חמשה אושפיזין מתוך השבעה...

ממש נוגע ללב הצורך הזה להקים לתחיה את הגבורים המיתיים שלנו. לאט לאט אנחנו מחיים אותם. הרי משה חי בינינו כל הזמן. הפכנו אותו למשה רבנו. עצם הפיכתו של משה הנביא לרב היא החייאה שלו על ידי היהדות הרבנית... הם לא יכולים להשאיר אותו מאחור. הם מקימים אותו לתחיה והופכים אותו ל"רבינו" – לרב הראשי שלנו, החי עמנו היום ומלמדנו את תורתו יומם ולילה. גם דור התחיה מסרב להשאיר מאחור את משה המת ומחפש דרכים להחיות אותו. אחד העם עשה את זה בדרכו עם "משה" שלו, וחיים נחמן מתחיל את "מתי מדבר האחרונים" ב"קומו תועי מדבר" ומסיים כך - "וּמַדּוּעַ לֹא-יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל-מָה נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף-רֹאשׁ מוֹל הָהָר? אֶת-מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה? מַה-מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא? לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת-מִי תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר-נְבוֹ? הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת-מֹשֶה, אֶת-מֹשֶה הַמֵּת! וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם..."

פירוש מכמיר לצורך של כל דור ודור להקים לתחיה את המנהיג המיתולוגי שלנו מביא המהרש"א, אצלנו בד"ה "ודלמא וקם העם הזה" – "...מיתת צדיקים אינו העדר והפסד להם אלא שהם העדר והפסד לדורות וזהו שאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם שאין אתה העדר לך במיתתך לפי שאתה קם לזמן התחייה. אבל אתה העדר גדול לדורך וקם העם הזה וזנה וגו' דלא יהיה להם מוכיח ועומד בפרץ כמו שעשית אתה להחזירן למוטב ולהדריכן בדרך ישרה כמה פעמים אחר שחטאו, וגם להתפלל עליהן..."

ויש כאן נקודה נוספת מבחינת הדרמה המיתית. היום שבו אומר האל למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם לתחיית המתים" הוא יומו האחרון של משה. כך מתחיל אותו פרק (לא א-ב): "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה", ורש"י בד"ה "אנכי היום" אומר: "היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נולדתי וביום זה אמות". וכך כותב ה"כלי יקר" בפירושו על אותם פסוקים - "וילך משה ויאמר: לא אוכל עוד לצאת ולבוא' מה עשה משה? - הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום', ואף-על-פי-כן ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי, וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי...".


שאלת השאלות היא מה חש משה בשעותיו האחרונות בעולם הזה? האם חי את המציאות המקראית, הפגנית, והישיר מבט אמיץ ומפוחד לעבר הידיעה שאלו שעותיו האחרונות בהחלט בטרם יתאייד לעד, ואולי נצנצה תקווה? אולי נזכר דוקא עכשיו בילדותו הזוהרת כנסיך מצרים, ונאחז באמונה הפרעונית החונטת את מנהיגיה כדי שיקומו לתחיה במלוא הדרם?

ואולי חזה בעוצמתו הנבואית את היום שבו יגלו צאצאי צאצאיו את סם תחיית המתים ואת גלולת גן עדן ואת כמוסת עולם הבא ואת מנהרת הזמן שתאפשר לו לעלות למרום ולהוריד תורה מן השמים ולחיות לעד ולנצח נצחים כראש הישיבה של מעלה הממשיך לרעות בשלט-רחוק את צאן מרעיתו?

בעל ספר העיקרים, למשל, יודע שבמהלך שעותיו האחרונות לא היה משה מודאג לרגע מהאפשרות שעוד כמה שעות יחדל ויתאייד לחלוטין. הוא היה בטוח שישר מפסגת הנבו הוא מגיע לגן עדן. האמת היא שבעל העיקרים "יודע" את זה על סמך העובדה שגם בעל הגמרא בתמורה יודע את זה – "אמרו במסכת תמורה (ט"ז ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספקות שיש לך וכו', שיראה שהשכר או המדרגה שזכה אליה משה מיד אחר פטירתו היתה גן עדן" (מתוך ספר העיקרים מאמר ד פרק לא)


... משה שלי, לעומת זאת, מודע בצלילות מוחלטת ששום גן עדן לא מחכה לו בעוד כמה שעות, וגם שבעתיד היותר רחוק לא מחכה לו אף תחיית המתים כי אין תחיית המתים ואין עולם הבא ואין תורה מן השמים. אלה הדברים אשר דבר משה שלי אל כל ישראל כמה שעות לפני מותו:

"... עכשיו, שעות ספורות לפני מותי, אתם ניצבים שוב לחידוש הברית. עכשיו אני אומר לכם: לא בשמים היא. עכשיו עיניכם רואות שאינני יכול עוד לעלות השמימה ולקחתה לכם, ולהשמיעכם אותה, כדי שתמלמלו "נעשה ונשמע" מתוך פחד המוות הכפוי עלינו כגיגית. עכשיו עיניכם הרואות שאינני אל ואינני מלאך גואל. אומנם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, ועיני לא כהתה ולחי לא נס, אך היום מלאו שנותיי ומלאו ימיי ושעותיי ספורות.

ואני פוחד פחד מוות. כי קרוב אלי הדבר מאוד. בפי. בלבבי. בעיני שטרם כהתה.

כי המצווה הזאת אשר אנֹכי מצווך היום לא בשמים היא. לבני-תמותה כמוכם וכמוני היא נועדה. כל עוד תסרבו להאמין שאני בן-תמותה, לא תוכלו לעמוד בעומס של מעמד הר נבו האישי שלכם. רק אחרי מותי תתחילו להפנים שלא בשמים היא.

ארבעים שנה נדדנו ממרגלות הר סיני למרגלות הר נבו. ארבעים שנה נדדנו אל המקום הנמוך ביותר בעולם, כדי לדעת עד כמה לא בשמים היא... שאו מרום עיניכם וראו שלא בשמים היא ולא מעבר לים המוות הנשקף אלינו מדרום. אז תבינו שכשאלהים אמר לי לא לעבור את הירדן הזה הוא לא התכוון לירדן ההוא שאתם תעברו אחרי מותי. שאת הירדן ההוא ניתן לעבור אם מנווטים בזהירות בין שדות המוקשים, ומדלגים באומץ על ציר הטשטוש, ומתחמקים היטב מכל פגזי התאורה. אבל את הירדן הזה שאלהים אמר לי לא לעבור לא כדאי לחצות בכל דרך שהיא. לא בגלשני רוח ולא באומגה ולא ברכב אש ופרשים. ולא לחשוב בכלל על חתירה צפונה, נגד הזרם...

על כל אחד מאִתנו להקשיב לירדן הפנימי הזורם בתוכו ולקצב שבו הוא נשפך לעבר ים המוות שלו. לכל אחד מחכה נבו בדרום ירדנו בערבות הנושקות לים המוות. במקום הנמוך ביותר בעולמו. שם, רק שם, הוא ימצא את המצווה הזאת ואת התורה הזאת. בפיו. בלבבו. כי קרוב אליו הדבר מאוד.

זו המצווה אשר אנוכי מצווך היום, ביום הולדתי המאה ועשרים שהוא היום שבו מלאו שנותיי. ביום זה נולדתי, ביום זה אמות, וביום הזה אני יכול לומר לכם מעומק המקום הנמוך ביותר בעולמי: לא בשמים היא".

(קטע מתוך דברי משה לפני מותו בפרק "אגדה מנגד" ב"בא אל הקדש" עמודים 279-281)

(המשך בחלק הבא)



פוסטים קשורים

הצג הכול

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי