אמימר מנדה אשה שזומנה אליו לדין בנהרדעא ולא הלכה אחריו למחוזא

משנה. אמר רבי יהושע בן קרחה: ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי: שאפילו ראש בית דין בכל מקום - שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד.

גמרא: ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעי,

אזל אמימר למחוזא, ולא אזלה בתריה.

כתב פתיחא עילווה. (כתב נידוי. רש"י: שטר שמתא)

אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אנן תנן: אפילו ראש בית דין בכל מקום - שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד! –

אמר ליה: הני מילי - לענין עדות החדש, דאם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא. אבל הכא (משלי כב ז) '(עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל) וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה [1] (ראש השנה לא ב)

[1] (עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל) וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה - לא כל כך ברור הקשר בין טענת אמימר לבין הפסוק שהוא מביא אסמכתא. רש"י לא מסביר זאת, ושטיינזאלץ מסביר 'שהנתבע הנקרא לדין משועבד לנוחיותו של התובע ושל בית הדין'. אם זה כך הרי שרוח הפסוק הזה עשתה דרך ארוכה ממשלי עד הגמרא. שהרי במשלי המשועבד הוא הלווה, וככזה הוא חייב ללכת אחר המלוה שהוא העשיר והוא המושל ברש. במלים אחרות: במשלי הפסוק הזה מובע כמחאה על כך שהעשירים מושלים ברשים והלווים (העניים) משועבדים למלווים (העשירים). כאן מנציח אמימר את העניין הזה וקובע את זה לעובדה שלפיה בית המשפט מזוהה עם העשירים הרשעים ולא עם העניים הלווים...

פוסטים קשורים

הצג הכול

לֵוִי אִיקְלַע לְהַהוּא אַתְרָא, אֲתָא גַּבְרָא לְקַמֵּיהּ אָמַר לֵיהּ: 'קַבְעָן פְּלַנְיָא'. לֹא הֲוָה יָדַע מַאי אָמַר לֵיהּ. אָתָא, שָׁאִיל בֵּי-מִדְרָשָׁא, אָמְרוּ לֵיהּ: 'גַּזְלָן' אֲמַר לָךְ, דּ