אל-יאהוד... מאניאק... אל-יאהוד / עלמא די 49


כעבור שעה אני מדווח לסמגד על סיום התפילה. בבת אחת מפסיקים הילדים לשחק "דג מלוח" ומתחילים לקלל אותנו ולזרוק עלינו אבנים. רוב האבנים אינן מגיעות אל הגג שלנו, וחודרות אל הקומות הנמוכות של המלון מבעד לחלונות המנופצים. רק ילד כבן עשר מיטיב לכוון עליי עם הרוגטקה שלו, ומאלץ אותי למצוא מחסה מאחורי המעקה. כשהילדים רואים שאני מסתתר הם צוהלים ומקללים: "מניאק...אל יאהוד... מניאק... אל יאהוד ..."

ילד הרוגטקה שואב עידוד וממשיך לצלוף לעברי. הסמגד שואל אותי אם הכל מתנהל כשורה ואני מבקש ממנו לשלוח לכאן את אחד הסיורים על מנת לפזר את הילדים. הוא אומר לי להסתדר בכוחות עצמי כי כל הסיורים מועסקים עכשיו במוקדים אחרים. תוך כדי דבריו פוגעת אבן ביהודה ומעיפה לו את הקלפים מהיד.

יהודה רץ אל אחד הקירות הרעועים של חדר פנימי במלון ובועט בו בכל כוחו. הוא מרים את אחד השברים הגדולים, רץ עמו לעבר המעקה, ומשליך למטה. כל הילדים בורחים, וילד הרוגטקה תופס מחסה וממשיך לצלוף לעברנו. יהודה שב עם עוד אבן גדולה, ומנופף בה לעברו וממלמל: "אני יהרוג אותו...אני יהרוג אותו..."

אני מנסה לעצור את יהודה אבל מבין שאין שום טעם. הפגיעה והקללות השפילו אותו. הוא משליך אבן על המדרכה ורץ אל הקיר הרעוע להביא בנים נוספות. אני מתרחק מהמעקה, מפחד לראות אבנים גדולות נופלות על ילדים מגובה שש קומות, ומקווה שהסיור הגואל יגיע לפני שיקרה אסון.

*

כבר כמה שעות שיהודה לא משחק קלפים. הוא רוצה להרוג במו ידיו את ילד הרוגטקה. כבר כמה שעות שהילד הזה עובר בסמטה שלמרגלותינו ומשגע לו את השכל וצועק "מניאק... אל יאהוד... מניאק... אל יאהוד..." אחר כך הוא מתחבא מאחורי מתרסים מאולתרים וצולף לעברנו ברוגטקה שלו. אבנים חלקלקות טסות לעברנו ביעף ומאלצות אותנו להשתטח על רצפת הגג המזופתת. יהודה מסתובב בפנטהאוז בגופייה אפורה ומכין מאגר של אבנים גדולות. תוך כדי כך הוא לא מפסיק למלמל: "אני יהרוג אותו... אני יהרוג אותו..."

"אתה תהרוג אותו", אני אומר לו, "אם אבן כזו תפגע בו אתה תהרוג אותו"... "האחריות עליי", הוא אומר לי, "יש שמאלני..."

יהודה לא יודע שאני מכיר את הילד הזה כבר הרבה זמן. מאז שהגעתי למלון סמיראמיס הוא משך את תשומת לבי, ואני מרבה לעקוב אחריו במשקפת. אני יודע כמעט הכל על משפחתו ועל ביתו ועל בית הספר שבו הוא לומד. כל בוקר אני מלווה אותו לבית הספר במשקפת ומלווה אותו בדרכו חזרה. רק את שמו אינני יודע.

הוא גר בבית לא גמור בקצה הדרומי של הסמטה, ויש לו שלוש אחיות קטנות ומתולתלות. גם אמא שלו מתולתלת. מדי בוקר הוא תולה כביסה ומתחבאת מאחורי הסדינים הנוטפים. במשקפת אני רואה את ידיה מתרוממות מעל הסדין, כמו מאחורי מסך בתיאטרון צללים. לאחר שהיא תולה כביסה היא מוציאה את כל המצעים מבעד לחלונות ומכבדת את הבית. כשהיא יוצאת לשוק היא לובשת שחורים ומתעטפת שחורים ומכסה את פניה ברעלה שחורה. תוך כדי מהלכה אני עוקב אחר עיניה. היא מביטה נכחה יודעת שהיא נעקבת. על ראשה סל מִשמשים ובננות. הליכתה זקופה. אין לה אפשרות להסיט את עיניה אבל היא נועצת אותן נכחה. מתעלמת ביהירות. שלוש ילדותיה המתולתלות רצות לפניה.

בדרכו חזרה מבית הספר מנהיג הילד כנופיה של ילדי רוגטקה בני שש עד שמונה. כל יום הם ממלאים את הילקוטים שלהם באבנים חלקלקות ומטעינים בהם רוגטקות. אחר כך הוא מלמד אותם לכוון על חתולים וכלבים. הילדים מעריצים אותו והולכים אחריו בסמטאות עד הערב. פעם ארב להם אחד הסיורים בסמטה צדדית. כשהבחינו בו הילדים נעלמו לכל רוח והותירו מאחוריהם ילקוטים כבדים עמוסי אבנים חלקלקות. לוחמי הסיור העמיסו על הג'יפ את תחמושת השלל ודיווחו לחמ"ל על שמונה ילקוטים מלאים באבני רוגטקה.

אני לא יודע איפה אבא שלו. אולי הוא עצור עם תלמידי רבי עקיבא. אולי הוא נשאר ללון באחד מאזורי התעשייה של גושדנ, אולי הוא מת. אי אפשר לדעת... אני מרגיש אחריות לא מובנת לגורלו של הילד. חושש להירדם בתצפית. תמונה של אבן גדולה נופלת מקומה שישית חוזרת על עצמה בהזיותיי.

ראובן, אמסלם ואני מאוד לא מרוצים מכך שיהודה הפסיק לשחק קלפים – ראובן ואמסלם לא יכולים לשחק פוקר אחד נגד השני, ואני לא יכול להתמקד בתצפית ורישום.

אבל אני מכיר את יהודה כבר הרבה שנים. טוב לבו ידוע בכל הגדוד. אמנם, מדי פעם הוא מתפרץ התפרצויות זעם, אך תמיד ההתפרצויות הללו קצרות ביותר. היום, אמנם, נמשכת ההתפרצות למעלה משלוש שעות, אבל אני יודע שהיא חייבת לדעוך. בינתיים הוא משתלט לי גם על המשקפת על מנת לחפש בה את הילד. תוך כדי חיפושים הוא לא מפסיק למלמל "אני יהרוג אותו... אני יהרוג אותו..."

רק לפנות ערב הוא נרגע והכל שב על מקומו בשלום.

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים