אין תקון עולם ללא פירוק מוקשים (יה בשבט יב׳)


"כשאתה מעביר שיעורי תורה לעמארצים הקפד מאד על כך שתהיה זאת תורה של שאלות ותשובות ולא תורה של קושיות ופירוקים. כי תורה של שאלות ותשובות היא משנה סדורה ופסקנית ואילו תורה של קושיות ופירוקים היא גמרא סתורה וספקנית. וכשאתה מלמד את העמארצים שלך תורה של שאלות ותשובות פסקניות דאג להבליט ככל האפשר את ההבדל בינם – השואלים – ובינך, המשיב והפוסק. היה להם מקור סמכות החלטי ורועה רוחני מרגיע. אל תתן להם לרעות בשדה הקושיות. כי קושיות, כמו מוקשים, עלולות להתפוצץ בפרצוף, ורק מי שיודע לפרק אותם בזהירות רבה, כמו שמפרקים מוקשים, רשאי להתקרב אליהם." (על פי המהדורה המאוחרת של "עלמא די" (2011) עמוד 183)

השדה הסמנטי המשותף ל"פירוק קושיות" ול"פירוק מוקשים" הוא שדה מוקשים קטלני שאם לא נדע כיצד לפרק אותו הוא יתפוצץ לנו בפרצוף."פירוק קושיות" הוא צירוף מכונן בעברית הארמית התלמודית, ו"פירוק מוקשים" הוא צירוף מכונן בעברית הישראלית הצבאית. הצירוף האחד (פירוק קושיות) התעצב בבבל של המאה החמישית לספירה, והאחר (פירוק מוקשים) נוצר בישראל של המאה העשרים. דוקא הריחוק לכאורה בין שתי תרבויות אלו מבליט את העובדה שהשדה המילולי של "פירוק קושיות" אינו אלא השתקפות השדה הארצי של "פירוק מוקשים". שני השדות הללו מסוכנים וקטלניים. החיים והמוות הם ביד הלשון לפחות באותה מידה שהם ביד הזורעת מוקשים. והאחריות המוטלת על מפרק המוקשים המילוליים אינה פחותה מזו המוטלת על מפרק קושיות הנפץ.

זאת ועוד: גם התיקון הארצי (פירוק מוקשים) וגם התיקון המילולי (פירוק קושיות) עוסקים בפיקוח נפש מוחלט, ורק שיתוף פעולה מוחלט בין שני תיקונים אלו עשוי להביא לידי תיקון עולם מלא.

בנקודה זו נוכל להבין יותר את ספור התיקון של בר יוחאי. בחלק הקודם ("בר יוחאי מתקן עולם שבור") עקבנו אחר השינוי הדרמטי שהתחולל בבר יוחאי שמלכתחילה (לפני שברח למערה) שנא שנאת מות את הרומאי המתקן שבו, ולבסוף (לאחר היציאה מהמערה) למד מיעקב לאהוב את הרומאי (עֵשׂוִי) שבו, ומימש את האהבה הזאת על ידי תיקון השווקים שתיקן בטבריה. במסגרת המעקב הזה התעלמנו מהקטע הבא המופיע בלב תהליך השינוי: "מלכתחילה (לפני הכניסה למערה) כשהיה מקשה רבי שמעון בר יוחי קושיה ־ היה מפרק לו רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקים, ובסוף כשהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה ־ היה מפרק לו רבי שמעון בן יוחי עשרים וארבעה פירוקים."

כשפרסמתי את "עלמא די" (לפני 25 שנה) נתליתי באילנות גבוהים (ביאליק, יונה פרנקל) ותרגמתי את "מקשֵי ומפרק" הארמי ל"מקשה ומתרץ". בתרגמי כך לא הייתי מודע עדיין לעוצמות הדרמטיות הטמונות בפועל "פרק". רק כחמש שנים לאחר מכן, בעודי בגלות פילדלפיה, התוודעתי לצורך לחפש תרגום עברי למושג דקונסטרוקציה (אחרי הכל לימדתי בבית המדרש לרבנים של התנועה הרקונסטרוקציוניסטית). תוך כדי חיפוש התברר לי שהמלה העברית שנבחרה לכך היא "פירוק". בבת אחת נפל לי האסימון וקלטתי עד כמה חשוב המודל "קושיה ופירוק" לחיזוק תיאוריית "שתי התורות" שפיתחתי ב"עלמא די".

להלן, בכמה מלים, קוים כלליים לתיאוריית שתי התורות - התורה האחת (להלן תורה א) היא התורה המְצַוָה והאחרת (להלן תורה ב) היא התורה הנלמדת ; תורה א גלויה ותורה ב נסתרת ; תורה א היא מקור סמכות ותורה ב מקור השראה ; תורה א רבנית ותורה ב ריבונית ; תורה א סדורה ופסקנית ותורה ב סתורה וספקנית ; תורה א נועדה לעמארצים ותורה ב נועדה לתלמידי חכמים ; תורה א ניתנה על ידי אל גברי מאיים, ותורה ב היא אלה נאהבת ; תורה א היא מצות אנשים מלומדה ותורה ב היא נחלתם של יחידים שתורתם אומנותם ; לתורה א פן אחד חד משמעי וחד כתער, לתורה ב הרבה יותר משבעים פנים...

"גילוי" הצמד "קושיות ופירוקים" הוסיף לי נדבך חשוב להעמקת ההבחנה בין שתי התורות - תורה א היא תורה של שאלות ותשובות תורה ב היא תורה של קושיות ופירוקים. תורת השו"ת (שאלות ותשובות) היא בטיחותית ומשעממת ותורת הקו"פּ (קושיות ופירוקים) מרתקת ומסוכנת ; תורת השו"ת היא פסאודו דיאלוג בין עמארצים שואלים ורב (מרן) משיב, תורת הקו"פ היא לימוד בחברותא (דיאלוג אמיתי) המתחולל אך ורק בין שני תלמידי חכמים. תחומה של תורת השו"ת (שאלות ותשובות) הוא תחום הטריוויה האינפורמטיבית והשטחית, תורת הקו"פ, לעומת זאת, מעמיקה וחותרת ללא ליאות לעבר החידוש.

קשה להיות מקשה קושיות. הרוב הדומם מתרחק ממלאכה קשה ומסוכנת זו. רק תלמידי חכמים ומהפכנים מקשים קושיות. רק תלמידי חכמים ומהפכנים מסכנים את גופם ונשמתם בחזית הקושיות הממוקשות. הם יודעים שכל קושיה וקושיה מאיימת על המערכת שבתוכה הם חיים. ברור להם שאם לא יצליחו לפרק את הקושיה המתקתקת כל המערכת עלולה לקרוס (המערכת הבטחונית, המערכת המוסרית, הפוליטית, המשפחתית וכל יתר המערכות) מפרקי מערכות הם מומחים נדירים. מיעוט שבמיעוט.

לפני שנכנס למערה התמקד בר יוחאי בקושיות והותיר את הפירוקים לפנחס בן יאיר. הוא היה מקשן מעולה אמנם - על כל "מילתא" ו"מילתא" הקשה שנים עשר קושיות מהותיות - אבל הוא לא יכל (או לא רצה?) להתעסק בפירוק. הנס הגדול של בר יוחאי נעוץ לא רק בעובדה שלמד את סוד הפירוק, אלא שלמד להיות מפרק וירטואוז - על כל קושיה וקושיה שהיה פנחס בן יאיר מקשה עליו הוא ידע לפרק עשרים וארבע פירוקים ופירוקי משנה.

הנס הגדול בספורו של בר יוחאי הוא לא המעין והחרוב שהופיעו יש מאין במערה וגם לא היכולת שלו לשרוף בעיניו את כל החורשים והזורעים. הנס הגדול בספורו של בר יוחאי הוא הצלחתו לעבור מיטמורפוזה כה דרמטית ולהפוך מרשע מקלקל לצדיק מתקן. המיטמורפוזה הזו התחוללה, לדעתי, בשני שלבים. בשלב הראשון הפך בר יוחאי ממקשה למפרק מילולי, בשלב השני הוא הפך ממפרק מילולי למתקן מעשי (רומאי).

בשנים האחרונות מתנהל ויכוח נוקב בין הוגי דעות פוסט מודרניים ביחס לאפשרות קיומו של דקונסטרוקציוניזם מסור אחראי. נראה לי שבר יוחאי הופך להיות דקונסטרוקציוניסט מסור כזה בסוף הספור שלנו. הוא ניצל את כל היכולת הוירטואוזית שלו לפרק קונסטרוקציות מילוליות על מנת לטהר את השוק של טבריה ולהקל על חייהם הקשים של תושביה. הוא ניצל את כל עוצמת הפירוק שרכש במערה על מנת להתייצב התייצבות פוליטית חזיתית של יחיד מטהר מול רבים מטמאים.

דמות ספרותית זאת של בר יוחאי היודע לשלב תיקון עולם מעשי עם תיקון עולם מילולי צריכה, לדעתי, להיות מודל אליו אנו צריכים לחתור כשאנו מדברים על תיקון עולם ביה בשבט. האתגר הגדול הניצב בפנינו הוא ליצור תיקון יה בשבט שיהיה בו שילוב חיוני ואקטואלי של תיקון עולם פוליטי מעשי עם תיקון עולם מילולי ספיריטואלי.

הגלגולים ההסטוריים השונים של טו בשבט יכולים להמחיש לנו את החסר שבו אנו נמצאים. כל אחד מהגלגולים השונים שעליהם אנו מדברים העביר את מרכז הכובד לאחד משני התיקונים הללו והזניח את הטיפול בשני.

המקובלים ירשו מהתנאים טו בשבט של עצים ופירות מוחשיים. הם הפכו את כל העצים והפירות הללו למילים ואותיות והעלו אותן השמיימה. עד שבתחילת המאה הזאת באו ש. בן ציון וחבריו והורידו ארצה את כל האותיות השמיימיות, והורו (זאת התורה....) לילדי תל-אביב החדשים לנטוע את כל האותיות הללו באדמת תל-אביב.

אם נוסיף למטוטלת הזאת קצת נופך סוריאליסטי חלמאי נקבל מין טו בשבט כזה הנע בין מאמינים מקובלים הנוטעים עצים בשמים לבין מאמינים ציוניים הנוטעים אותיות באדמה. בסופו של דבר, כך אני רוצה להאמין, מדובר במאמינים. לא מדובר כאן בנוכלים שעושים מאניפולציות בילדים קטנים ובעמי ארצות. לא מדובר כאן בשועל ובחתול המפתים את פינוקיו לשתול עמוק באדמה את מטבעות הזהב שלו. אבל זה פחות או יותר מה שקרה בשטח. העצים שנטעו המקובלים בשמים הותירו את היהודי הגלותי מנוכר לטבע, ואילו האותיות שנטעו ילדי תל אביב באדמה הותירו אותם ואת הדורות הבאים אחריהם מנוכרים לשפתם ולמקורותיה. היהודים שנטעו עצים בשמים ריחפו בין העצים הללו כמו בציורים של שאגאל. היהודים שנטעו אותיות באדמה בוססו בה ואיבדו את היכולת לרחף. אם לא נצליח לאחד את התיקונים ולתת להם עומקים חיוניים אקטואליים נמשיך, במקרה הטוב, לנוע על פני מטוטלת טו בשבט הסוריאליסטית של הדורות הקודמים.

והחול היקר ימשיך לאזול משעון הקודש שלנו.

פוסטים קשורים

הצג הכול

בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו ששני חגי אילנות הם - "טו בשבט" ו"יה בשבט". שני חגים אלו מתחוללים באותו יום בשנה (חמישה עשר בשבט), ויש ביניהם ניגוד עז ומשלים. בתורה הכתובה אין אמנם כל התייחסות מפו

א.ד. גורדון: לצורך עניינינו ארשה לעצמי לחדש שם בצורת "חויה" על משקל "הויה"[1] א.ד גורדון: החויה היא מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה ; זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדי

אמר רבי יהושע בן חנניה: מעולם לא נצחני אדם, חוץ מאשה תינוקת ותינוק... (תינוקת מה היא?) פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: "רבי לא שדה היא זו?" אמרתי לה: