מבוא לפסטיבל "לא בשמים" / בא אל הקדש יח

אגדת הזמן האבוד

פעם, אומרות האגדות, היה הזמן בשמים, והיה מונח בחיקו של אלהים ואומר שירה עם מלאכי השרת. שנים רבות זרם לו הזמן על מי מנוחות עד הרגע שבו החליט אלהים להשתחרר ממנו ולהורידו ארצה. באותו רגע החל פסטיבל "לא בשמים היא" לדורותיו.

"אמר להם הקב"ה לישראל: לשעבר הייתה (השליטה בזמן) בידי, שנאמר 'עשה ירח למועדים'[i] אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם - משל למלך שהיה לו אורלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו'...". [ii]

משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות והיה לו בן אחד. כל זמן שהיה הבן קטן היה אביו משמר את הכל, הגדיל הבן ועמד על פרקו אמר לו אביו: 'כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר את הכל עכשיו שעמדת על פרקך הרי הכל מסור לך'. כך היה הקב"ה משמר את הכל שנאמר 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים'. כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל, שנאמר 'החדש הזה לכם' ונאמר 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אַתָּם'…".[iii]


עד שירד הזמן לארץ תקתקו אינספור מחוגים שמימיים בקצב שלא ייגמר לעולם. אף אחד לא מנע אז מסבא אלוקים להשליט ביקום סדר מופתי. באהבה רבה העביר סבא אלהים יום מפני לילה וחושך מפני אור. בחמלה גדולה ויתרה סידר את הכוכבים במסילותם. הכל דפק יומם וליל - תיק תק תיק תק תיק תק - כמו שעון בן חיל.

בתחילת שנות העשרה שלנו החלו החריקות הראשונות. מדי פעם היינו מתעוררים בשעות הקטנות של הלילה, ונוכחים לדעת שסבא אלהים נם וישן על משמרתו. פעם אפילו המשיך לנחור כשקרא האורלוגין חצות. מלילה ללילה החל לאבד שליטה על מסילות הכוכבים, וקטרים מעלי עשן החלו לצפור בחוסר סבלנות אל מול מחסומי השמים הנעולים. פיח היתמר מהקטרים הצופרים, והוסיף נופך עכור לתכלת הרקיע.

כשבגרנו ונכנסנו בעול המצוות ערך לנו סבא טקס בר-מצווה שלא מהעולם הזה. לטקס הוזמנו פיות טובות ופיות רעות, כשהן מלוות במלאכי חיים ובמלאכי מוות. לאחר שקראנו קריאה תמה את הפרשה וההפטרה נתן לנו סבא שלוש מתנות בר-מצווה נדירות וחד-פעמיות לנצח - שעון זהב, שעון קוקייה, ואורלוגין הקורא חצות. ברגע שעברו המתנות לרשותנו נשם סבא אלהים לרווחה, בירך "ברוך שפטרנו" בכוונה רבה, והפך לעלם חמודות שקווצותיו סדורות לו תלתלים תלתלים. מיד לאחר מכן הוא נסק למרומיו והותיר לנו את הקב"ה בצלמו ובדמותו.

לעומת זאוס שסירב להעביר את האש לבני האדם, שש הקב"ה להעביר לבני האדם את הזמן. אין לנו כל עדות מה"פשט" של המקרא על כך שהאל המקראי הסכים מרצון לוותר על קביעת הזמנים. לעומת זאת, ממדרשים רבים עולה כי הקב"ה הפוסט-מקראי וויתר ברצון רב על שליטתו בזמן.

האם נתן הקב"ה הפוסט-מקראי את האורלוגין שלו לבניו מתוך אהבה צרופה או מתוך כוונה להיפטר מפצצת הזמן המתקתקת ולהשליכה ארצה? האם עשה זאת כדי להמשיך להיות אחוז בתפיסת הזמן האנושית, או כדי לחמוק בחזרה למרומיו ולרחף מעל לזמן? – לאלהים פתרונים…

האיש החזק שחלש על הזמן

רבן גמליאל, אחיה של אמא שלום, היה האיש החזק שהשליט הלכה אחידה על עם ישראל. כל כך חזק הוא היה עד שחלש על הזמן. על-פי פסיקתו נקבעו עִתים ומועדים. ללא אישורו לא התחדשו חודשים.

בימיו היו מחשבים את חודשי השנה לא לפי חשבון קבוע מראש, אלא על-פי עדים שראו את מולד הירח המתחדש. עדים אלו היו מתייצבים אצל הנשיא לחקירת שתי וערב. אם היו עומדים בה, היה רבן גמליאל מקדש את היום שלמחרת, ומכריז עליו כעל ראש חודש.

פעם אחת הכריז רבן גמליאל על יום המחרת כעל ראש חודש, וכמו בכל הכרזה יצא קול שופר מביתו, ונתן לכל העם אישור ליום חג[1]. במוצאי החג יצאו כולם לרקוד כנגד הלבנה הנולדת ולקדש אותה. לתדהמתם לא נראתה הלבנה, והיה ברור בעליל שרבן גמליאל קבע מועד שגוי. במהרה עשתה לה השמועה כנפיים. זקן החכמים, דוסא בן הרכינס, קבע כי מדובר בעדי שקר, והוסיף באירוניה: היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שיניה?!…'". גם רבי יהושע הצטרף לביקורת הגלויה כנגד פסיקתו של רבן גמליאל.

רבי יהושע היה אב בית הדין, המעמד הרם ביותר לצד מעמדו של נשיא הסנהדרין, ומנהיגותו של רבן גמליאל הנשיא עמדה בפני מבחן אמיתי. הוא פקד על רבי יהושע: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָך. רבן גמליאל גזר על רבי יהושע לחלל את יום הכיפורים האישי שלו. הוא לא הסתפק בכך שרבי יהושע יקיים את יום הכיפורים הרשמי שנקבע על סמך התאריך השגוי. הוא כפה עליו את המעמד המשפיל כדי שידעו כולם מי מקבל את ההחלטות ומי חולש על הזמן.

רבי יהושע האמין בכל לבו בעיקרון אחדות ההלכה, והיה מקברניטי המִמסד ההלכתי שנטל על עצמו ליישם את מהפכת "לא בשמים היא". משום כך היה לו ברור שייאלץ לעבור את טקס ההשפלה. גם חבריו לסנהדרין היו מודעים למצבו העדין, והשתדלו לחזק את רוחו. תלמידו המובהק רבי עקיבא היה הראשון שבא לנחמו.

הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהוּא מֵיצֵר, אָמַר לוֹ: 'רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מֵיצֵר?' אָמַר לוֹ: 'עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפּוֹל לְמַּטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַל יִגְזוֹר עָלָיו גְּזֵרָה זו'ֹ. אָמַר לו: 'רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתָּנִי. אָמַר לוֹ: 'אֱמוֹר!' אָמַר לו: 'הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "אֹתָם", "אֹתָם", "אֹתָם", שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ שׁוֹגְגִין. "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ מְזִידִין. "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ מֻטְעִין. בַּלָּשׁוֹן הַזֶה אָמַר לוֹ, "עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנִי, נִחַמְתָּנִי"[2].

רבי עקיבא ניחם את רבו הסובל בעזרת אחד ממאות מדרשי "לא בשמים היא". במדרשו הצביע רבי עקיבא על העובדה שהצירוף "תקראו אתם", מופיע שלוש פעמים בכתיב חסר, ולכן יש להבינו כ"תקראו אַתֶּם"[iv]. רק אתם, חברי הסנהדרין, תקבעו את המועדים. קביעת מועדי ה' לא בשמים היא, אלא כאן על פני האדמה. גם אם "אתם" תקבעו את המועד המקודש שלא בזמנו השמיימי יש תוקף לקביעתכם.

מדרשו המנחם של רבי עקיבא הבהיר לרבי יהושע את המחיר הכבד שיש לשלם למנהיגים הכוחניים המנצלים לטובת עצמם מהפכות צודקות. רבי יהושע הפנים את ההכרה שגורל מהפכת "לא בשמים היא" נתון בידיו, והחליט למחול על כבודו ולעשות לכל הענין הזה סוף טוב.

וביום הכיפורים שחל על-פי חשבונו התייצב רבי יהושע בלשכת הנשיא לעיניי כל מצלמות הטלוויזיה. רבן גמליאל הנשיא אוהב מעמדים דרמטיים כאלו. הוא ירד לקראת המושפל העולה במעלות השטיח האדום, ועל רקע הבזקי המצלמות נשק לראשו ואמר לו: 'בוא בשלום רבי ותלמידי - רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי...'

באגדת התלמוד הבבלי, כפי שנראה בהמשך, מצפה לרבן גמליאל סוף הרבה יותר עגום מהסוף ההוליוודי המתואר במשנת החצר שלו. התלמוד הבבלי עתיד לצאת כנגד האמצעים המשפילים שבעזרתם השיג רבן גמליאל את המטרות הנאצלות של מהפכת "לא בשמים היא".


חרוביתא חרוביתא

עד שיגיע זמן התלמוד הבבלי יספיק רבן גמליאל לדורותיו לחזק את כוחו. הוא יעשה זאת באמצעות עיצובה של הלכה אחידה וייצובה של מהפכת "לא בשמים היא". לשם כך שומה עליו להרחיק ממרכז הזירה את ענקי התורה שנותרו מהימים שלפני החורבן. לאחר שמצאו אנשיו דרכים להיפטר מענקים כמו רבן יוחנן בן זכאי ועקביא בן מהללאל,[v] הם ניצבו בפני רבי יהושע ורבי אליעזר. בתחילה, כפי שראינו, העמיד רבן גמליאל את רבי יהושע במקומו, אחר כך עברו אנשיו לטפל ברבי אליעזר וחיפשו דרכים לנדות אותו.

"ביקשו לנדות את רבי לִיעזר. אמרו: 'מי ילך להודיעו?' אמר רבי עקיבא: 'אני אלך'. בא והודיע לו: 'רבי רבי חבריך מנדים אותך'. לקח אותו (רבי ליעזר) החוצה ואמר: 'חרוביתא חרוביתא (חרוב חרוב) – אם הלכה כדבריהם היעקרי!', ולא נעקרה. 'אם הלכה כדברי היעקרי' ונעקרה. 'אם הלכה כדבריהם חזרי למקומך!', ולא חזרה; 'אם הלכה כדברי חזרי למקומך!' וחזרה.

כל השבח הזה ואין הלכה כרבי ליעזר? – אמר רבי חנינה: 'משניתנה לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות.

ואין רבי ליעזר יודע ש'אחרי רבים להטות'? - לא הקפיד אלא על כך ששרפו טהרותיו בפניו.

שם שנינו: חתכו חוליות ונתן חול בין חולייא לחולייא רבי ליעזר מטהר וחכמים מטמאין זה תנורו של חכיניי.

אמר רבי ירמיה: חכך גדול נעשה באותו היום כל מקום שהייתה עינו של רבי ליעזר מבטת היה נשדף, ולא עוד אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף וחצייה לא נשדף והיו עמודי בית הוועד מרופפין. אמר להן רבי יהושע: 'אם חברים מתלחמים אתם מה איכפת לכם?' ויצאה בת קול ואמרה הלכה כאליעזר בני. אמר רבי יהושע: 'לא בשמים היא'…".[vi]


לעולם לא נדע מפני מה ביקשו אנשי רבן גמליאל לנדות את רבי אליעזר[vii] ולשרוף את כל טהרותיו בפניו. רבי עקיבא, מכל מקום, התנדב לבשר את הבשורה, ממש כשם שמיהר לנחם את רבי יהושע ולחזק את ידו. רבי עקיבא איננו רק "איש הגישור" של הממסד המנדה אלא גם תלמידם המובהק של רבי אליעזר ורבי יהושע הגדולים, המאיימים על מעמדו של רבן גמליאל הנשיא.

"רבי רבי, חבריך מנדים לך", אמר רבי עקיבא. במקום לענות לו הוציא אותו רבי אליעזר החוצה, והתחיל לדבר אל עץ החרוב שמנגד: "חרוביתא חרוביתא - אם הלכה כמותם תיעקר!". העץ הענק לא הגיב. גם עקיבא לא. רק ההד התגלגל בשטח הפתוח: "חרוביתא חרוביתא... רבי רבי... חבריך חבריך..."

כשנדם ההד האחרון פקד רבי אליעזר: "חרוביתא חרוביתא, אם הלכה כמותי היעקר!" מיד זינק עץ החרוב מתוך האדמה הרועדת, התהפך באוויר ונחת בקול רעש גדול כששורשיו כלפי מעלה.

"חרוביתא חרוביתא", המשיך רבי אליעזר, "אם הלכה כמותם חזור למקומך!". דממה מתמשכת השתררה באוויר. בקצה הדממה לחש רבי אליעזר: "אם הלכה כמותי חזור למקומך!", והכל שב אל מקומו בשלום. עד אחרון הענפים. עד אחרון הרגבים ההפוכים.

- מופתים כאלו היו נחשבים להוכחה מוחלטת בתורה המקראית, והיה בהם די כדי לקבוע באופן מוחלט הלכה כרבי אליעזר. לא כך הם פני הדברים בתורה ההלכתית המתהווה לאחר החורבן.


האל המקראי זועם מבעד לעיניי ליעזר

מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה... ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו... כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (רש"י:הצועק על אונאת דברים (אלימות מילולית) אין השער ננעל בפניו ) (בבלי בבא מציעא נט א)

אליעזר ויהושע הם הענקים שנותרו מעידן בית המקדש. שניהם מייצגים את העולם לפני שננעלו שערי השמים שלו, אולם, על שניהם להשלים עם המציאות החדשה, ולהתייצב לשירותה של מהפכת "לא בשמים היא". חובה עליהם להשלים עם העובדה שההלכה החדשה הנקבעת עלולה לסתור את המציאות האלוהית השמימית.

רבי יהושע השלים עם המציאות החדשה כאשר התייצב בפני רבן גמליאל באותו יום כיפור. עכשיו מוטל על רבי אליעזר לעשות זאת. רבי אליעזר, אמנם, קיבל על עצמו את הנידוי, ואף עמד בפני הגזירה החדשה של "אחרי רבים להטות". לעומת זאת הוא לא היה מסוגל להבליג על שריפת טהרותיו בפניו. בניגוד לרבי יהושע שהבליג על השפלתו ביום הכיפורים, הפעיל רבי אליעזר הזועם את המנגנון השמימי שהחל לקבל תאוצה קטלנית. "חכך גדול נעשה באותו היום שכל מקום שהיתה עינו של רבי ליעזר מבטת היה נשדף והיו עמודי בית הוועד מרופפין".

האל המקראי החל לזעום מבעד לעיניו הרושפות של רבי אליעזר. אש קדחה באפו. רגע באפו וכל מקום שיתן בו עיניו יישדף. רגע נוסף באפו וחרובים יקבלו כנפיים. עוד רגע ועמודי בית המדרש יתרופפו ויקברו תחתיהם את כל יושביו.

האל המקראי זועם על רבן גמליאל ואנשיו שהפקיעו ממנו את הרשות השופטת ואת הרשות המבצעת, ועל שחידשו חידושים הִלכתיים מפליגים שלא היו ולא נבראו בתורתו המקראית. האל המקראי זועם על רבן גמליאל ואנשיו על שטשטשו את חידושיהם בסדרת מדרשי "לא בשמים היא", ועל שיצרו את המיתוס על משה שקיבל בסיני את "תורת בעל פה" שהפכה את נותן התורה שבכתב לאל מיותר.

האל המקראי זועם על חידושי יש מאין הלכתיים שנלמדים על ידי פלפולים מדרשיים הנובעים מתוך כללים מפוברקים שהתורה כביכול נדרשת בהם. הוא זועם על אלפי הלכות מפוברקות התלויות על בלימה כהררים התלויים בשערה, ויוצרות שישה סדרי משנה שברובם הם אוסף של מקרא מועט והלכות מרובות.

האל המקראי זועם על מקראו שהפך להיות מקרא מועט, ועל מקדשו שהפך להיות מקדש מעט, ועל עצמו שהפך להיות אל מעט בידי הדרשנים המודרניים לדורותיהם, שבמודע או לא במודע הפכו להיות לפוליטרוקים הרעיוניים של רבן גמליאל הנשיא. האל המקראי זועם על השפה החדשה של מדרש ההלכה שהשתלטה על שפת המסורות העתיקות. הוא זועם על מסורותיו הטהורות שהיו אצל רבי אליעזר, ונשרפו בידי אנשי רבן גמליאל.

האל המקראי זועם על כל אנשי הנשיא מבעד לעיניו השורפות של ליעזר בנו שומר גחלתו. ומבעד לעיניים השורפות הללו הוא מרופף את עמודי בית המדרש שבו הם מתבצרים.


הלכה כליעזר בני

על חורבות המקדש בנו אנשי רבן גמליאל בית מדרש מפואר, התבצרו בו, וקבעו כי מיום שנחרב המקדש ננעלו שערי השמים. עכשיו הם רועדים מפחד. קשה להם להגן על עקרון השערים הנעולים אל מול שערים נפתחים ממש. מסוכן להגן על תיאוריה של הסתר פנים אל מול פנים אלוהיות כל כך זועמות.

בית המדרש עומד לקרוס עליהם, ולהותיר אותם בין ההריסות יחד עם הקופסה השחורה וכתבי היד הגנוזים. כבר מזמן שכחו על מה נטושה המחלוקת בינם לבין רבי אליעזר. מי מסוגל לזכור במצב כזה אם תנורו של חכיניי טמא או טהור?

בתוך ליבם הם משתוקקים אולי להיכנע לרבי אליעזר, ולשוב עמו אל האל המקראי. אלמלא רבי יהושע עמם, ייתכן מאוד שהיו מנופפים בדגל לבן, יוצאים בידים מורמות מבית המדרש, מחזירים את מפתחות התורה לרבי אליעזר, שורפים את הכללים החדשים שהתורה נדרשת בהם, שבים לבנות את בית המקדש, ומחדשים את התורה המקראית כקדם.

אבל לא איש הלכה כרבי יהושע ירים ידים. בחירוף נפש הוא פוקד על עמודי בית המדרש הרופפים להחזיק מעמד."אם חברים מתלחמים אתם מה אכפת לכם?" - מי אתם בכלל? מה אתם מתערבים? כל מי שאיננו חבר שישתוק. הוא בסך הכל עמוד רופף. אין לו מה לעשות במלחמת המצווה על עתיד העם היהודי והאנושות.

מטעמים של פיקוח נפש נאלץ רבי יהושע לעבור לסגנון המופתים המקראי של יריבו. רבי אליעזר פתח את שערי השמים בדיבור אל החרובים, ורבי יהושע עונה לו בדיבור אל העמודים. עת לעשות להשם הפרו תורתך. אפילו את חוק השמים הנעולים מותר להפר לשם שמים. זמנית, כמובן, עד יעבור זעם.

רבי יהושע אינו מוכן להיות שותף פסיבי במקהלה היוונית המתארת את האסון הקרב מבלי לנסות לעצור אותו. הוא אינו נמנה על אלו שמסתפקים בהבנה אקדמית מקיפה של תהליך הקריסה הבלתי נמנע. הוא מאמין שאפשר למנוע את המפולת.

עמודי בית המדרש הופתעו לחלוטין. באו במבוכה אמיתית. לא ידעו אם לציית להשם ולליעזר או לגמליאל וליהושע עד היום הם עוד לא החליטו. לא נפלו אמנם, אך נותרו רופפים.

רבי יהושע הצליח למנוע מהעמודים ליפול, אך לא הצליח להחזיר את היציבות למצבה הקודם. מאותו יום ואילך נגזר עלינו לחיות בצל מאזן האימה הרופף שבין התורה המקראית לבין תורת ההלכה.

נערך אמנם עוד ניסיון נפל אלוהי להכריע את המערכה לטובת היחיד. בת קול אלוהית בת שלוש מילים קבעה: הלכה כליעזר בני, אך רבי יהושע הדף אותה בבת קול אנושית בת שלוש מילים: לא בשמים היא.


איש הלכה ענק וטראגי

עד עצם היום הזה עוצר רבי יהושע את השמים על סף בית המדרש. גלי השמים מתנפצים אל כותלי בית המדרש הרופפים, ומאיימים למחות מעל פני האדמה את ייחודה האנושי של ההלכה. עד עצם היום הזה חוסם יהושע בן חנניה את השמים בגופו, וסכר אנושי של חכמי הלכה תומך בו מאחור. קו הגנה אחורי.

יהושע בן חנניה מאמין שכל עוד יעמדו עמודי בית המדרש על מכונם, תמשיך התורה להיות תורה מן השמים. ברגע שיחדרו השמים פנימה, הם יציפו את הכל וימחקו את המתח המרהיב שבין התורה האלוהית לבין ההלכה האנושית. יגיעו שמים עד נפש.

שמימיותה המוחלטת של התורה מותנית בארציותה המוחלטת של ההלכה. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם. לא רק את הארץ נתן ה' לבני האדם – גם תורה מן השמים הוא נתן להם, למען יחצבו ממנה הלכות ארציות להגדיל תורה ולהאדיר שם שמים.

את התורה הוא הוריד להם מן השמים אל ההר. את ההלכה הם חצבו מההר במו ידיהם. כל עוד יישארו עמודי בית המדרש על מכונם ימשיכו בני האדם לחצוב בהר.

מיום שניתנה תורה מהר סיני ננעלו שערי ההלכה בפני השמים. בני האדם רשאים להקשיב לשמים, אך אינם חייבים לקבל את שיקול דעתם. אלהים, אמנם, לא איבד את זכויות היוצרים על תורתו, אך זכויות הביצוע מופקדות בלעדית בידי בני-אדם אנשי הלכה.

לא בשמים היא, ההלכה, אלא כאן, על פני האדמה, בין עמודי בית מדרש רופפים הנתמכים לעד על ידי רבי יהושע בן חנניה, איש הלכה ענק וטראגי.

[1] בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל *הָאִשָּׁה* *שֶׁיָּלָדָה*, *וּלְמָחָר* כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ: שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי: (משנה מסכת ראש השנה פרק ב ח-ט) [2] בבלי ראש השנה כה א

[i] תהלים קד [ii] ירושלמי ראש השנה ז ב [iii] שמות רבה טו ל [iv] א. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כג ב). ב. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (שם שם ד). ג. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (שם שם לז). [v] ראי/ה, למשל, א.א.א אורבך חז"ל אמונות ודעות 535, [vi] ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה א (בחלקו מתורגם מארמית) [vii] ייתכן שתלו זאת בכך שרבי אליעזר חלק על הרבים וגרם לכך שירבו מחלוקות בישראל ראי/ה תוספתא עדויות פרק ב הלכה א: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין והיה נקרא תנורו של עכנאי שעליו רבו מחלוקת בישראל

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע