אגדת אהבתם הנסתרת של קשת ועקיבא, כפי שנכתבה על-ידי צפורה המשולחת בלילות בדידותה / בא אל הקדש י"ה


עקיבא היה רועה את צאן כלבא שבוע, וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האסור. ותרא בת כלבא שבוע את עקיבא שהוא צנוע ומעולה, וַתֵּרָאֶה אליו מתוך הענן. וּמַרְאֶיהָ כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הַנּוּגֶה. וירא עקיבא והנה קשת נוגהת מתוך הענן והענן איננו זוהר. ויאמר: "אסורה נא ואראה את האסור האסור הזה, מדוע לא יזהר הענן"? ותרא בת כלבא שבוע כי סר לראות ותקרא אליו מתוך הענן ותאמר: "עקיבא עקיבא", ויאמר "הנני". ותאמר: "קרב הלום, של נעליך מעל רגליך כי לא נורא המקום הזה אשר אתה עומד עליו". ויקרב עד המקום ההוא וישא עיניו וירא והנה לפניו עלמה זכה ונוגת עיניים, ותאמר אליו: "אנוכי קשת את פניך לראות אני מבקשת". ויסתר עקיבא פניו כי ירא מהביט אל האסור. ותאמר העלמה שנית: "אנוכי קשת, את פניך לראות אני מבקשת, אל תסתר פניך ממני, עקיבא, כי אליך נשאתי נפשי". וישא פניו אליה וישם לה שלום. ותאמר לו: "אם אתקדש לך תעלה את תורתי למרום?" ויאמר: "כן". ותקדשהו במסתרים ותבכה נפשו. ונפשה קשורה בנפשו.

וישמע כלבא שבוע את כל אשר עשתה בתו ויאסור עליה כל הנאה מנכסיו, ויאסור רכב ופרשים וישלח אחריה לאוסרה באזיקים ולהביאה אליו. ויברחו קשת ועקיבא מפני הרכב ומפני הפרשים וישאו רגליהם ויבואו ארצה בני-קדם ויראו והנה מתבן בשדה, וילונו בו כל החורף. בלילות היה עקיבא מתיר את שערה ומלקט ממנו קש, והייתה קשת מתירה את צמותיו וקולעת מהן ירושלים של זהב. בימים לימד אותה עקיבא להסתפק במועט והיא לימדה אותו קרוא וכתוב. בין השיעורים - שמאלה תחת ראשו - הם ידעו זו את זה ידיעות צנועות ומעולות.

***

עד היום שבו קידשה את עקיבא התגוררה קשת בארמון אביה שהיה האיש העשיר ביותר בעולם התורה והיה גדול פטרוני הישיבות המפוארות שהיו בימים ההם. הארמון התנשא מעל פסגת הר האסור הצופה על ירושלים התחתית במערב ועל מדבר יהודה במזרח. במורדות המזרחיים של הר האסור התפרשו שדותיו המעובדים של כלבא שבוע, ומעבר להם, במדרון המדבר, השתרעו שדות המרעה אשר לו. עבדים רבים עבדו בשדותיו ורועים רבים רעו את עדריו. גם שווקים רבים היו לו, ובהם מאגרי מזון לימי המצור הגדול.

כבעל המאה וכגדול פטרוני הישיבות ייעד את בתו היחידה והיפה להיות אשת תלמיד חכם מעולה וידוע. כך תכנן לנכס לעצמו גם את מניותיו של בעל הדעה, ובכך להשתלט כליל על עולם התורה. הוא לא העלה על דעתו שבתו היחידה והיפה היא היא בעלת הדעה. הוא לא ידע שבמשך ימים רבים היא יורדת אל גינת הר האסור וכותבת בין ערוגותיו תורה צנועה ומעולה.

כל המועמדים לשידוך שהוצעו לקשת היו עילויים בתורתם אך לא היו מעולים בנשמתם. באף אחד מהם היא לא מצאה את הצירוף הנדיר של מעולה וצנוע. ברוח הקֹדש הייתה צופה לתוך נפשם ורואה פער גדול בין תוכם וברם. הפער הזה הביא עליה בדידות גדולה, אך עמוק בתוכה האמינה שיום יבוא ותמצא את האיש שיהיה צנוע ומעולה כמותה.

לפעמים הייתה לובשת שחורים ומתעטפת שחורים ויורדת אל אפרי המרעה הנרחבים אשר לאביה, והייתה מבקשת בין הרועים את שאהבה נפשה. מעת לעת הייתה מבקשת את שאהבה נפשה בירושלים של מטה. חל עליה איסור חמור לחצות את גדר ההפרדה, אך היא הייתה משחדת את שומרי החומות ויורדת לשוטט בין רבבות הרעבים. רחובות ירושלים מלאו ילדים וילדות המבקשים לחם בין הררי האשפה, ובין ההררים הללו הייתה קשת מבקשת את שאהבה נפשה.

כל אחד מהעילויים שהיה עולה אליה לרגל חלם על עושרה ועל יופייה המסנוורים, אך קשת סלדה מפני הזרקורים וחלמה להיות נסתרת. כל ימיה חלמה לעלות לרגל אל זה אשר ידע את נפשה בסתר. עכשיו, במתבן, עם עקיבא, מתגשם חלומה. השעה היא שעת לילה קטנה וקשת לא מצליחה להירדם. שעה ארוכה היא מביטה כחולמת באהובה החולם מתוך שנתו המתוקה. עד אור הבוקר היא הוגה בתורתה ואינה מצליחה להעלותה על הכתב. שמאלה תחת ראשה וימינה מוחקת טיוטות.

***

בסוף החורף הופיע איש עני בפתח המתבן וביקש: "תנו לי קצת תבן, שאשתי ילדה ואין לי במה לכסותה". לאחר שהעמיסו על עגלתו תבן עד בלי די שבו ללמוד בחברותא, ונוכחו לדעת עד כמה הם עשירים ומאושרים. יש להם תבן בשפע, ויש להם הכל בכל מכל הצנוע והמעולה הזה.

למחרת נחרדו מקול מצהלות סוסים בדהרתם. בבת אחת הוקף המתבן במאות פרשים. מבעד לעננים הגיח רכב אש ונחת בתוך טרפז של לפידים מהבהבים. מתוך הרכב יצא האיש שביקש קש, קד קידה לעבר קשת, הציג עצמו כאליהו, ושב להמתין ברכב האש הדלוק. גל של עצב מהול באושר הציף את קשת אשר ידעה כי הגיעה השעה להעלות את תורתה למרום. ותתעטף קשת בטליתהּ הצבעונית ותעל עם עקיבא עד הענן השוכן בפסגת הר האסור. בתוך הענן התייחדו לשם ייחוד. לפני שנפרדו הסירה את טליתהּ מעליה, עטפה בה את עקיבא ויצאה מתוך הענן. בסערה עלה הענן למרום כשהוא צובע את השמים בכל צבעי הקשת וכשהוא מלווה ברכב אש ופרשים.

כל הלילה עלה עקיבא בסערה, כשהוא חולף על פני עשר אטמוספירות ושבעה רקיעים. עם עלות השחר נחת במִנחת העננים שבחזית ישיבת המרום השוכנת למרגלות כיסא הכבוד האלוהי. לפני שנכנסו בשער הישיבה הכריז אליהו: "פנו דרך לעקיבא בן יוסף", וכל תלמידי בית המדרש חלקו לעקיבא כבוד שלא מהעולם הזה.

***

עשרים וארבע שנים לימד עקיבא בישיבת המרום את תורת קשת. כימים אחדים הם היו בעיני קשת מאהבתה אותו. ומאהבתו אותה הפך עקיבא בימים אחדים לגדול תלמידי החכמים בכל הדורות. על כל קוץ וקוץ היה דורש תִּלין תִּלין של הלכות ואגדות. עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים היו שותים בצמא את דבריו והיו מתאבקים באבק הכוכבים שלרגליו. כשהיו שותים בצמא את דבריו היו מצטופפים ככבשים וממלאים פיהם מים. וכשהיו מתאבקים באבק הכוכבים שלרגליו היו נאבקים עִמו עד עלות השחר והיה ענן של אבק כוכבים מיתמר מקצה העולם עד קצהו.

בתום השנה העשרים וארבע נחת רכב אש במרכז ירושלים ומתוכו יצא אליהו. בו ברגע נחת רכב אש ריק בפתח ישיבת המרום. רבי עקיבא הורה לתלמידיו לחדול מתלמודם ולהתכונן לקראת השיבה ארצה. דממה שלא מהעולם הזה השתלטה על ישיבת המרום כאשר שינן רבי עקיבא בקול רם את הוראות ההמראה והנחיתה. בסוף התדרוך המפורט הזהיר את תלמידיו בפעם המי יודע כמה "כשאתם אומרים 'מים מים' אל תשתו בצמא את דבריכם". מיד לאחר מכן יצאו כולם למִנחת העננים, שם חיכו להם בהכנעה עשרים וארבעה אלף סוסים מכונפים. נכנס רבי עקיבא לרכב האש וירד בסערה ארצה כשהוא מלווה בעשרים וארבעה אלף פרשים דוהרים. כל אותו הלילה נכנסו בשלום ויצאו בשלום מבעד לשבעה רקיעים ועשר אטמוספירות. כשעלה השחר נכנסו בשלום לחלל האחרון. כשהנצה החמה נחתו על הגבעות הסגולות המקיפות את הר האסור. מיד לאחר הנחיתה התקבצו כולם כאוגדה אחת מסביב לרכב האש והתקדמו בטור אינסופי יורד לעבר ירושלים של מטה.

הדרך המוליכה מהר האסור לירושלים המתה ריבואות מעריצים ומעריצות שניצבו משני צִדיה ועקבו בעיניים כלות אחר ענן אבק הכוכבים המתקדם לעברם. ככל שהתקרבה הדרך אל בימת הכבוד המוצבת בכיכר העיר גברה הצפיפות. הכיכר הייתה מלאה עד אפס מקום, ובקושי הצליחו שומרי העיר לחצוץ בין מכובדי העיר ובין ההמונים שהמשיכו להידחס פנימה. במרכז הבימה ישבו כלבא שבוע וראשי הישיבות המפוארות, ובאוויר הדהדה שירת "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". מאות שורות של רוקדים מתלהמים חוללו לפני טורי הפרשים הסוככים על רכב האש. בתוך הרכב הגה רבי עקיבא בתורה כשהוא עטוף בטלית הקשת הצבעונית. "יחי אדוננו מורנו ורבנו" הריעו ריבואות המעריצים והמעריצות ונדחפו לעבר הפרשים החוצצים בינם לבין רכב האש.

בין הנדחפים הייתה גם קשת - פניה מכוסים ובגדיה בלויים. שכנותיה הציעו לה לשאול בגדים חדשים ולהתקשט לקראת בוא גואלה אך היא סירבה. לא רצתה להיות מזוהה. "יודע צדיק נפש בהמתו" אמרה להן. "יודעת צדיקה נפש בהמתה" אמרה לעצמה. "אם הוא צדיק יכירני כפי שאני. אם לא - אין הוא אותו צנוע ומעולה ששלחתי לבית המדרש. סתם גדול בתורה"

מרגע לרגע התקשו אלפי הפרשים להדוף את המסתערים. הם העמידו את סוסיהם על רגליהם האחוריות ונופפו לעבר המעריצים באלות ובמגינים. מפעם לפעם התיזו זרנוקים של מים ופיזרו גאז מדמיע. ללא הועיל. הם לא הצליחו למנוע מרבים מליפול למרגלות רכב האש ולנסות להתקרב ככל היותר אל רבי עקיבא.

מהר מאוד איבדו הפרשים את השליטה על ההמון המסתער. הסכנה הייתה מוחשית. לא נותרה להם ברירה והם החלו לבעוט ולהכות במתנפלים. גם קשת הייתה במוכים. "שאו שערים ראשיכם ויבוא מלך הכבוד", גברו קולות השירה על קולות ההמולה, וקשת החבולה המשיכה להיטלטל על גלי ההערצה כשהיא ממשיכה לייחל לרגע שבו תתגלה על-ידי גואלה.

לפני עשרים וארבע שנים ידעה היא לגלות אותו מבין ההמונים. האם ידע הוא לגלותה? לפני עשרים וארבע שנים ראתה אותו מבעד לענני כבודה. האם יראנה עכשיו מבעד לרכבו המהודר?

"יחי אדוננו מורנו ורבנו" קראו כולם והמשיכו להסתער לעבר הפרשים המגוננים בגופם על אדונם מורם ורבם. שאגות "יחי!" נמהלו בצעקות "הצילו!". גלימות וטליתות התעופפו באוויר. דמעות כאב ודמעות אושר נמהלו בדמעות גאז מדמיע. "שאו שערים ראשיכם… ".

לפתע הושלך הס. איש לא ידע איך. כל הצעקות והצווחות כמו נשאבו למרום. ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, וכולם קפאו על מקומותיהם ונדהמו לראות את רבי עקיבא מזנק מתוך רכב האש ומסתער קדימה. במרפקיו פילס לו דרך מבעד לפרשים ולמעריצים עד שהגיע אל המקום שבו שכבה קשת החבולה שחייכה אליו בכאב ובאושר. הדממה המוחלטת נמשכה גם כאשר פשט מעליו את טלית הקשת, וחבש בה את מכתה, אחר-כך התיר את שערותיה וליקט מהן תבן וקש. בדממה עקבו כל הפרשים והמעריצים אחר כל תנועה מתנועותיו וראו כיצד הוא מלקט את כל התבן ואת כל הקש משערותיה המותרות.


[1] אגדת הפרק הזה מושפעת,בין השאר, מבבלי כתובות ס"ג, ע"א ומבבלי נדרים נ', ע"א.

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע