אגדה של פסח (ימי תל-אביב האחרונים) / בא אל הקדש כ"ד


קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (מתוך הגדה של פסח)

קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. וביום ההוא יוצבו מאות מחסומים בכל הכניסות לירושלים. ריבואות פגזי תאורה יאירו כאור יום את חשכת הלילה, וצפירות האמת תהיינה עולות ויורדות ועולות תמיד. שומרים לאין מספר יופקדו על גגות העיר כל היום וכל הלילה, ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות מפטרלים ברחובותיה.

ויהי בחצי הלילה ויבואו שישה אנשים דרך מחסום השער העליון הפונה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו.[1] שם האיש האחד קצף ושם השני אף והשלישי חֵמָה והרביעי משחית והחמישי משבר והשישי מכלה.[2] ואיש שביעי יבוא דרך מחסום השער העליון הפונה מזרחה, פניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש, ושמו גבריאל, והוא לבוש בדים וקסת הסופר במותניו.[3] ויעמדו שבעת האנשים אצל מחסום הנחושת הראשי. וכבוד אלוהי ישראל ירחף מעל הכרוב אשר על מפתן המחסום, ויאמר אל האיש לבוש הבדים: "עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה".

ולששת האנשים האחרים יאמר אלוהי ישראל: "עברו בעיר אחרי האיש לבוש הבדים והכו. אל תחוס עינכם ואל תחמלו. זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית, רק אל כל אשר תו במצחו אל תיגשו". ויצאו ששת האנשים מלפני מפתן המחסום, איש כלי מפצו בידו, ויכו בעיר, וימלאו את החצרות חללים. ותהי צעקה גדולה בירושלים כי אין בית אשר אין שם מת.

ויחזקאל בן בוזי הכהן יהיה בין הכתבים והצלמים הרצים בעקבות גבריאל, קצף, אף, חֵמָה, משחית, משבר ומכלה. וירשום יחזקאל את כל מראות הזוועה אשר ראו עיניו, ויצלם אלפי עיניים מבוהלות של עוללים, זקנים ונשים רגע לפני שהם מושלכים ומנופצים ומרוטשים. ויהי כי ירבו ששת המכים להפליא במכות כלי המפץ שבידיהם, וייפול יחזקאל על פניו ויזעק ויאמר: "אֲהָהּ ה’ אלהים הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָים?!" וַיּאמֶר הַ' אֵלַיו: 'עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים' ".

לילות הסדר במסבאות תל-אביב

וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה. וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁר הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (יחזקאל ג', י"ד-ט"ו)

אחר הדברים האלה תישא רוח סערה את יחזקאל ותיקחהו. ויבוא אל הגולה תל-אביב, וישב בקרב אחיו ואחיותיו הלומי היין היושבים על נהרות בבל וממלאים פיהם שחוק ולשונם שירה בציבור. מסבאות רבות בתל-אביב - כל השולחנות מלאים כי-טוב מבלי מקום, ומלצריות רבות מעכסות ביניהם, ובידיהן מגשים עמוסי בשר לבן ויין אדום. ימים ולילות רבים ישב יחזקאל בקרב הסובאים והסובאות, ויהי בעיניהם כאגדה מני קדם וכחזון עתידות, ויהי מוזר ואיש חידות לכולם. עד יומה האחרון של תל-אביב ישב יחזקאל משמים בתוכם.

כל לילה יפתחו לו שולחן במסבאה אחרת, ויפצחו לפניו בשירה בציבור. בעיצומה של השירה ימחא המוזג הראשי כף אל כף, ויכריז בקול גדול: "חת, שתים, שלוש, דג מלוח". בבת אחת תיפסקנה כל המנגינות, וכל המלצריות תעמודנה מלכת. על רקע הדממה המשתררת יניח איש הבַּר כוס יין ענקית לפני יחזקאל, וימלאנה בשני בקבוקים קטנים של יין אדום מבציר משובח. יושבי המסבאה יקשיבו לקול פכפוך היין, ויתבוננו ביחזקאל השורק בעיניים עצומות ניגון חד-פעמי לנצח של "הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן". רק לאחר שתתכוון עליו דעתו הוא יפקח את עיניו, יכריז: הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵים מִצְוַת כּוֹס רִאשׁוֹנָה שֶׁל אַרְבַּע כּוֹסוֹת", ויברך "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".

כל המסובאים יענו אמן, ויחזקאל, בהסבת שמאל, ילגום מן היין האדום, יאחז בקרנות השולחן, וידרוש את דרשת ליל הסדר היומית שלו.

עם תום הדרשה ימלא המוזג הראשי את הכוס השנייה ביין לבן מבציר נדיר. שוב יקשיבו כולם לפכפוך המתמשך, כשהם עוקבים בדריכות אחר עיניו העצומות של יחזקאל. כשיפקח את עיניו יגביה את הכוס בידו וכולם יצטרפו אליו בשירה מתלהבת "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ? שֶׁלּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".

אחרי "והיא שעמדה" ישפוך יחזקאל מן הכוס מעט יין, ויכריז: "דָּם, וָאֵשׁ, וְתִימְרוֹת עָשָׁן". כל המסובאים והמסובאות ימלמלו "דָּם. צְפַרְדֵּעַ. כִּנִּים. עָרוֹב. דֶּבֶר. שְׁחִין. בָּרָד. אַרְבֶּה. חשֶׁךְ. מַכַּת בְּכוֹרוֹת", יחזקאל יטבול את אצבעו הקטנה ביין, יזה עשר טיפות לתוך פיותיהם הפעורים, ויתן בהם סימנים. מיד לאחר מכן הוא יאחז שוב את הכוס בידו הימנית, ישיר ניגון אחר של "הנני מוכן ומזומן", יברך "בורא פרי הגפן", וישתה בהסבה שמאלית ובלגימה אחת. בינתיים ימלא איש הַבָּר את הכוס השלישית, וכשיגביה אותה יחזקאל ישירו כולם "שיר המעלות".

"אז ימלא שחוק פינו", הם ישירו, ו"לשוננו רינה", ויחזקאל יברך על הכוס בפעם השלישית וישתה אותה בלגימה אחת, והמוזג ימהר למזוג כוס של אליהו, ודלת המסבאה תיפתח, וכולם יאמרו "שפוך חמתך על הגויים", וימלאו פיהם רינה. עוד הם מרננים, והמוזג ימזוג כוס רביעית. ויחזקאל יגמור עליה את ההלל ויכה בכף ידו על השולחן ויכריז "חסל סידור פסח כהִלכתו".

על רקע שירת "חסל סידור פסח" יֵצא יחזקאל לרחובות תל-אביב, ויהלך מר בחמת רוחו. ו"אתה בן אדם", הוא יאמר לעצמו תוך כדי הליכה מתנדנדת, "ואתה בן אדם שמע את אשר אני מדבר אליך...". רחובות רבים הוא ילך וידבר אל עצמו, וככלות כוחו ייפול על פניו, והקול המדבר אליו יתגבר כארי ויאמר: "עמוד על רגליך, בן אדם, ואדבר אֹתָךְ". ורוח חדשה תבוא בו ותעמידהו על רגליו ותישאהו בכנפיה, ורגליו תהיינה קלות כרגלי איילה שלוחה, ועיניו תראינה את ששת המכים הסמויים והוא יתחיל לרדוף אחריהם במהירות מסחררת.

כל ערב ירוץ מצפון תל-אביב ועד הסלע הגדול שבדרומה. כל ערב ייעלמו קצף אף חימה משחית משבר ומכלה מאחורי הסלע הדרומי של תל-אביב, ויחזקאל ייפול על פניו ויזעק זעקה גדולה ומרה ויאמר: "אֲהָהּ ה' אלוקים הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָים?!". מכל המסבאות המוארות לאורך נהרות בבל תעלה ותבוא שירה אדירה בציבור. אחד מי יודע?… שניים מי יודע?... שלושה מי יודע?...

אולי אחד - מי יודע? - ישמע את זעקת יחזקאל, ואולי אחד - מי יודע? - ישמע את קול אלוהינו העונה מתוך הערפל: "עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים ".

יחזקאל בעליית הגג שברחוב ירמיהו

כל בוקר מתעורר יחזקאל בעליית הגג המתפוררת שברחוב ירמיהו, ואומר "ראשי, ראשי" ושואל את נפשו למות. מאות כלי-מפץ הולמים ברקותיו, ומאפילים על המולתה הקודחת של תל-אביב. "חביבין ייסורים", הוא אומר לעצמו ומתעטף ברחמים עצמיים. עד הצהריים הוא יירדם ויתעורר ויתייסר ויירדם ויתעורר, וידחה את הקץ, ויסתתר מפני השמש החודרת מבעד לחרכי התריס המוגף. כשיגיע זמן מנחה יתגבר כארי וישאל את עצמו "מה לך נרדם?", ויצווה על ייסוריו החביבים: "אחיי ורעיי, לכו, אתם מביאים אותי לידי עבירה ולידי ביטול תורה. יש גבול לכל תענוג. להתראות מחר בבוקר…".

בסופו של דבר יצליח איכשהו לגרור עצמו לכיור שבפינת החדר ולפתוח את ברז המים הקרים. שעה ארוכה יטביע את יגונו בזרם המים הניתז על הצלחות והכוסות שלא נוקו עדיין. כשייחלשו הצלצולים של כלי המפץ ההולמים לעד ברקותיו, יצא אל הגג להתכונן לקראת דרשת ליל הסדר היומית שלו. בכל יום ויום חייב יחזקאל לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וקיבל את התורה, וחולל מול עגל הזהב, ושבר את הלוחות, והלך ארבעים שנה במדבר, ונכנס לארץ ישראל, ובנה את בית הבחירה, והחריבו, ושפך את חמתו על ירושלים, וגלה לתל-אביב.

בכל ערב הוא חייב לערוך את הסדר במסבאה תל-אביבית אחרת, ובכל סדר הוא מחייב את עצמו לדרוש דרשה מקורית שלא נדרשה עדיין ושלא תידרש לעד. דרשותיו של יחזקאל, ממש כמו ניגוניו, חייבות להיות חד-פעמיות לנצח. הוא מכור לגמגום היוצר. ברגע שדרשתו מתחילה לחזור על עצמה כלעומת שבאה הוא מתחיל לטבוע בשטף המטיף שלה. יחזקאל הוא עבד נרצע של אלת המקוריות העריצה. בכל יום ויום הוא עוקד את עצמו למרגלותיה כקורבן תמיד. בכל יום ויום הוא חייב לראות את עצמו כאילו הוא גילה את אמריקה. הוא ולא אחר. לא על-ידי מלאך התגלתה לו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא הוא בכבודו ובעצמו ירד לאמריקה, כמו שנאמר: "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וּבני-ישראל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם".[4]

שוב ושוב מתרוצצים במוחו הקודח הפסוקים המתארים את סיפור ההצלחה האמריקאי הגדול ביותר בתולדות בני-ישראל. יחזקאל מאיץ בפסוקים כמו בכבשים מצטופפות, וממתין בחוסר סבלנות לדרשתו העתידה להתגלות בסופם. הפסוקים נדחפים במהירות ומתארים את יוסף, יורד בעל כורחו, מגיע כעבד למצרים העשירה, וכעבור זמן קצר הופך לשליטהּ הכל יכול. בעקבותיו יורדים כל בני משפחתו ותופסים אמריקה לעד ולעולמי עולמים. "מְלַמֵּד שֶׁלּא יָרַד יַעֲקֹב וּבָנָיו לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיּאמְרוּ אֶל פַּרְעה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"[5]. ההצלחה המסחררת במצרים יצרה את התשתית הנצחית ליהדות שפע גלותית אשר הופכת את ארץ ישראל לארץ קֹדש וירטואלית. במקרה הטוב - כשאין פיגועים - קופצים אליה כדי לחגוג בר-מצווה לילד בכותל המערבי, או כדי לקבור במערת המכפלה את אבי המשפחה. לשיאה מגיעה ההצלחה המסחררת בפסוק "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם"[6]. זכרון הפסוק הזה מגביר את הלמות המפצים ברקותיו של יחזקאל. ברכה מקוללת במאוד מאוד רובצת על פסוק זה. קו ישר ואכזר עובר בינו ובין: "עוון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים". אֲהָהּ ה’ אֱלֹהִים…

יחזקאל מתלהב. הוא מתרוצץ אנה ואנה לאורך הגג המזופת, בין דודי שמש ושברי זכוכיות. מכוניות רבות צופרות בפקק התנועה הנצחי שלמרגלותיו, אך יחזקאל מתעלם מההמולה התל-אביבית, ומפמפם את התלהבותו.

"אֲהָהּ ה’ אלהים", הוא מהרהר בינו לבין עצמו, "ברכותיך מקוללות במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם. כל קללותיו של בלעם נהפכו לברכות, וכל ברכותיך הופכות לקללות. אֲהָהּ ה’ אֱלֹהִים".

"הכל התחיל בבראשית. מיד לאחר שבראת בצלמך את הזוג האנושי הראשון, קיללת אותם בברכת "פרו ורבו ומלאו את הארץ".[7] בני הזוג האנושי התייחסו אליך ברצינות תהומית - הם פרו ורבו ומילאו את הארץ, ולא העלו על דעתם שעד סוף פרשת בראשית תספיק להטביע במבול את כל מעשה ידיך. אֲהָהּ ה’ אֱלֹהִים...".

בפרשה השנייה (נֹח) לא היססת לחזור מילה במילה על ברכתך מהפרשה הראשונה - "פרו ורבו ומלאו את הארץ" בירכת את ניצולי המבול, "ואחר-כך הוספת לברכתך את הפועל "שרץ" - "פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". אבל בסוף הפרשה השנייה התייאשת גם מהניצולים, והחלטת להשקיע את כל מניותיך באברהם ובזרעו. אֲהָהּ ה’ אֱלֹהִים".

בפרשה השלישית (לך לך) הזדרזת לברך את אברהם בברכת "וארבה אותך במאד מאד"[8], והוספת לה את ברכת "והפריתי אותך במאד מאד".[9]

זאת הפעם לא נחלת אכזבה, לכאורה, וכבר בסוף ספר בראשית, בעיצומם של ימי מצרים העליזים, התחלת לקטוף את פירות השקעתך. ברכתך המשולשת לאדם, לנֹח ולאברהם התממשה לכאורה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כמו שנאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, וייאחזו בה ויפרו וירבו מאד".[10] אֲהָהּ ה’ אֱלֹהִים.

לשיא מימושה הגיעה ברכתך המקוללת בפסוק "ובני-ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם".[11] קו ישר ואכזר במאוד מאוד עובר בין הפסוק הזה לבין "עוון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים". אֲהָהּ ה’ אֱלֹהִים הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָים?! ' ".

דמיונו המזרחי של יחזקאל

בערב, לאחר "מה נשתנה" נתנמנמו המסובאים על רקע ניסיונותיו המייגעים של יחזקאל לדרוש דרשה על משמעותו הטרגית של הצירוף "במאד מאד ותמלא הארץ". כשהבחין יחזקאל במתנמנמים ביקש לעוררן ואמר: "ילדה אשה אחת במצרים שִׁשים רבוא בכרס אחת", כמו שנאמר: "רבי יהודה הנשיא היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור. ביקש לעוררן, אמר: 'ילדה אשה אחת במצרים שִׁשים רבוא בכרס אחת, שנאמר 'ובני-ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותימלא הארץ אותם' ".[12] לאלו שהתעוררו בבהלה הבהיר יחזקאל כי שבעים פנים לתורה, ולא צריך להיסחף. לא כל רבותינו בדעה שילדה אשה אחת במצרים ששים ריבוא בכרס אחת - יש מהם האומרים כי ילדה אשה שניים בבת אחת, יש אומרים ששה בכרס אחד, יש אומרים שנים-עשר בכרס אחד, ויש אומרים שִׁשים.[13]

כטוב לִבו ביין אוהב יחזקאל לשזור לתוך דרשות ליל הסדר שלו את סיפורי המסע של ידידו הבבלי רבה בר בר חנה. קהל המסובאים התל-אביבי אוהב מאוד לשמוע את הסיפורים הללו. הרבה דמיון מזרחי יש בין דמיונו הבבלי-נבואי של יחזקאל לדמיונו הבבלי-תלמודי של רבה בר בר חנה - את שניהם נושאת רוח הקֹדש בין בבל לארץ ישראל, ושניהם אוהבים מאוד לחזות במראות שלא מהעולם הזה.

"אמר יחזקאל בן בוזי אמר רבה בר בר חנה: "פעם אחת שטה ספינתנו במהירות חמשת אלפים וארבע מאות קמ"ש במורד הנהר מבבל לארץ ישראל. שלושה ימים ושלושה לילות שטה הספינה במלוא הקיטור מערבה כשהיא חולפת על פני סנפירי הבטן של דג ענקי. רק עם תום הלילה השלישי נראה מרחוק סנפיר הזנב של הדג, שלא חדל לחתור במהירות במעלה הזרם הנגדי...".[14]

"פעם אחרת שטה ספינתנו לאורך אחד מיובליו הצדדיים של הנהר היורד לארץ ישראל. לפתע ראינו ציפור עומדת עד קרסוליה במים כשראשה ברקיע. ביקשנו לרדת מהספינה ולצנן עצמנו במים שנראו רדודים. יצאה בת-קול ואמרה: 'אל תרדו! לפני שבע שנים נפל למים פטיש עשר קילו ועדיין לא הגיע לקרקעית' ".[15]

גם יחזקאל מרבה לראות מראות כמו חזון העצמות היבשות ומעשה המרכבה החוזר על עצמו בדמות ענן אש טס מכיוון צפון, ומסביב לו נֹגה, ובתוכו עין חשמלית. בתוך העין החשמלית רואה יחזקאל ארבע חיות זהות בעלות ארבע פנים שונות - פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר. ארבע החיות מתנועעות בתנועה מעגלית בלתי פוסקת, כמו צעצוע מנגן המסתובב על ערש תינוק השוכב על גבו ובוהה כלפי מעלה. אין להן אפילו עורף אחד להפנות אל התינוקות הבוהים - רק אינספור השתקפויות של פני נשר, פני שור, פני אדם ופני אריה.

יחזקאל מודע לרייטינג הגבוה של מעשה המרכבה שלו, שהוא אחד מן החזיונות המכוננים של הקבלה ושל תורות סוד אחרות. אף-על-פי-כן הוא מודה כי דמיונו של רבה בר בר חנה עשיר משלו. יחזקאל נהנה לפרגן לרבה בר בר חנה, ולספר עוד ועוד מסיפורי מסעותיו בין בבל לארץ ישראל.

שריקת בני-עקיבא של הצפרדעים

כה אמר יחזקאל: "אמר לי רבה בר בר חנה: אני ראיתי צפרדע שהייתה כמגדל הגרוניא המתנשא לגובה שישים קומות. בא תנין ובלע את הצפרדע. בא עורב ובלע את התנין ועלה וישב בראש האילן... ואמר לי רב פפא בר שמואל: אלמלא הייתי שם לא הייתי מאמין"...[16]

"אלמלא היה רב פפא בר שמואל שם", אומר יחזקאל, "גם אני לא הייתי מאמין לרבי נחמן מברסלב, שקבע כי הצפרדע המתנשאת לגובה שישים קומות היא הצפר-דע הגדולה, שהיא ציפור הדעת[17] הנותנת קולה בזמירות מתוקות. ובשעה שכל הציפורים באות לשתות מן היאור, קוראת להם הצפר-דע הגדולה ואומרת להם: בואו ושתו, ציפורי כנף, אל תתייראו...".[18]

"אלמלא רב פפא בר שמואל", אומר יחזקאל, "גם אני לא הייתי מאמין לחכם המסתורי מבית-מדרשו של אליהו, שקבע כי הצפר-דע הגדולה ומתוקת הקול היא היא הצפרדע מן המכה השנייה שהונחתה על המצרים[19], כמו שנאמר: "ותעל הצפרדע ותכס את כל ארץ מצרים".[20] כל דמיון בין צפר-דע זו לבין הצפרדע הרירית והמקרקרת ממחלקת הדו-חיים, הוא עלבון לפיוטיות הסמויה העולה מתוך הסיפור המופלא על עשר המכות.

"אומנם", מודה יחזקאל, "לא כל החכמים מחזיקים בדעה שהצפרדע האחת והיחידה שעלתה על ארץ מצרים היא ציפור הדעת המכונה צפר-דע. על-פי אחד הפירושים המיוחסים לרבי עקיבא, עלתה צפרדע ענקית על ארץ מצרים, והיו המצרים מכין אותה והיא הייתה מתזת נחילים נחילים של צפרדעים שמילאו את ארץ מצרים במאוד מאוד".[21] דברי רבי עקיבא אלו, מגלה יחזקאל, קוממו את החוקר המלומד רבי אלעזר בן עזריה שאמר: "עקיבא, מה לך אצל הגדה, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות[22]- אגדות זה לא התחום שלך, עקיבא, וחבל לבזבז עליהן את כישרון היצירתיות שלך. פנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורות, ובהן אתה מחודד, ולא בהגדה".[23]

"רבי אלעזר בן עזריה", מסביר יחזקאל, "נמנה על המלומדים הריאליסטים שאינם אוהבים את העובדה שחכמים נותנים לדמיונם דרור ומפרשים כאוות נפשם פסוקים כמו "ותעל הצפרדע ותכס את כל ארץ מצרים". יחד עם זאת אין רבי אלעזר בן עזריה יכול להרשות לעצמו להתעלם מן העובדה שכתוב "ותעל הצפרדע" ולא "ויעלו הצפרדעים". זאת, כפי הנראה הסיבה שכתחליף ריאלי לצפרדע הענקית של רבי עקיבא הוא מציע את פתרון הצפרדע השורקת - "צפרדע אחת הייתה, שרקה להם ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו".[24]

מחד, נאמן פירושו של רבי אלעזר בן עזריה לרוח האלוהית המרחפת על פני הפסוק המדבר בפירוש על צפרדע אחת שעלתה על ארץ מצרים. מאידך, מונע אותנו פירוש זה מלהיסחף אל הדמיון נטול המעצורים. בסך הכל קובע רבי אלעזר בן עזריה כי מדובר בצפרדע נורמלית בעלת גודל טבעי, שהגיעה למצרים בגפה ושרקה שריקת בני-עקיבא לכל החבר'ה, ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו ומילאו את ארץ מצרים במאוד מאוד. כהערת שוליים למלומדים בלבד, מוסיף יחזקאל כי לא על-פי כל כתבי היד שרקה הצפרדע לחבר'ה שריקת בני-עקיבא. יש גרסאות על-פיהן מדובר בשריקת הצופים הדתיים. גרסאות אחרות מתעקשות על כך שמדובר בשריקת ה"עזרא" דווקא.

"תהא השריקה אשר תהא, מסכם יחזקאל, "פתרון הצפרדע השורקת יכול להוות נר לרגלי הציבור הנאור של משכילים מודרניים, בוגרי תנועות נוער דתיות, שבחרו ללכת בדרכו הבטוחה והנאורה של רבי אלעזר בן עזריה, שהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא.[25] על-פי משכילים אלו אין להפוך את התורה לקרדום לחפור בה. אומנם ניתן להפוך בה ולהפוך בה כי הכל בה, אך גם האקדמיה מחייבת! לא רק ההלכה... לא כל אחד יכול לעשות בתורה ככל העולה על רוחו, ובוודאי שלא כל אחד יכול לעשות בה כבתוך שלו... יש סדר בבלגן, והחיים הם לא ליל סדר מתמשך... לא לכל אחד מותר לאלתר מדרשים מפוברקים ולדרוש אותם בלילות הסדר של מסבאות תל-אביב...".

בעוד ארבעים יום תל-אביב נהפכת

יחזקאל מתעב את ההתחכמויות המטופשות שלו. "מה לך אצל הגדה של פסח?", הוא שואל את עצמו עוד ועוד. "למה אינך ממלא את משימתך, ושב לטפל בכל הנגועים והנאנחים הנאנקים על כל התועבות הנעשות בירושלים ובתל-אביב? איך בכלל נהפכת להיות בדרן ההגדה של תל-אביב? מה גרם לך להשתרבב לתוך הסרט הנע של לילות סדר בלתי פוסקים במסבאות תל-אביביות? למי אתה עמל? למי אתה דורש את הדרשות המגוחכות שלך? את מי אתה מבדר?" יחזקאל אינו עונה על הקושיות הללו. הוא יודע שמתוך בריחה גדולה הסתבך עם העניין הזה, ומתוך השתעבדות לטובות הנאה. מזה ימים רבים שהוא בורח מפני נבואות החורבן המבעבעות בתוכו, ואין הוא ממלא את הייעוד שייעד לעצמו כמוכיח בשער.

כשהגיע לראשונה לתל-אביב היה דבר אלוהיו אליו לאמר: "בן-אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני".[26] עוד לפני בנייתם של תאומי עזריאלי נטל על עצמו לצפות במשקפת משוכללת ממגדל שלום, לראות את החרב הבאה על הארץ, לתקוע בשופר ולהזהיר את העם. בין התצפיות קיבל על עצמו להלך ברחובות תל-אביב בלבוש שק ואפר ולהכריז: "בעוד ארבעים יום תל-אביב נהפכת!". יחזקאל לא היה מסוגל לעמוד בעומס. במקום התצפיות והסיורים היומיים העדיף לדרוש בכל ערב מדרשי גבינות ויין. במקום לנבא נבואות זעם הוא רץ לספר לחבר'ה אגדות מצחיקות.

קהל המסובאים לא יודע שמתוך כאב בורח יחזקאל אל אגדותיו המצחיקות ומתוך פחד מפני נבואותיו הזועמות. יחזקאל בן בוזי אינו נאיבי כמו יונה בן אמיתי. הוא לא יחמוק בחשאי לנמל יפו, לא ייכנס לספינת אשליות המפליגה תרשישה, ולא יקווה להיסתר שם מפני איזה אל רחום וחנון. אלוהי יחזקאל איננו רחום ואיננו חנון, ויחזקאל איננו תמים עד כדי כך. הוא יודע היטב שאלוהיו לא יניח לו לברוח רחוק, והוא נאלץ להסתפק בבריחות קיקיוניות אל לילות הסדר של מסבאות תל-אביב.

בכל לילה ולילה מוצא יחזקאל מקלט בהגדה של פסח, ומטביע את זעמו האלוהי בוודקה ועראק, ובארבע כוסות של יין. בין כוס היין השלישית לכוס הרביעית מצטרף אליו אליהו המביא עמו גביע משלו. גם אליהו הוא נביא זועם היודע שאין לאן להימלט מפני האל המשתולל מאחורי הפרגוד. ביחד הם ממלאים את הגביע ביין אדום העולה על גדותיו, מגביהים את הגביע אל-על, ופונים אל אלוהיהם מתוך יאוש: "שפוך חמתך על הגויים אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ. שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם...".[27]

בלילות מבקש יחזקאל מאלוהיו לשפוך את חמתו על הגויים, ובימים מאלץ אותו אלוהיו לשפוך אותה על בני-ישראל, כמו שנאמר: "וָאֶשְׁפּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים", ונאמר: "וָאֶשְׁפּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ", ונאמר: "עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִי בָּךְְ", ונאמר: "וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם", ונאמר: "וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם", ונאמר: "אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם", ונאמר: "וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ", ונאמר: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם".[28]

כבר ביום שהִכה אלוהיו מכה גדולה בירושלים, נפל יחזקאל על פניו וזעק: "אֲהָהּ ה’ אלהים הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָים?!". כבר אז הסביר לו אלוהיו שאין מנוס ממכה כה כואבת יען כי "עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים".[29] אחר-כך הוא שלח אותו לתל-אביב כדי שימשיך לשפוך את חמתו על ירושלים בשלט-רחוק. מאז משוטט יחזקאל ברחובות העיר ללא הפסקה, ואינו מצליח להתחמק מפני נבואות הזעם שאלוהיו שם בפיו. יחזקאל הוא לא רק נביא וכהן - הוא גם אחד העם וגם תלמיד חכם. ככזה הוא מודע לכך שחלק גדול מנבואותיו הן מדרשים ציניים על נבואות הגאולה של משה. יחזקאל הוא שפוט של הציניות. אלוהיו הזועם סגר אותו מאחורי כִּלְאַהּ ובריחיה.

בלילות הקיץ החמים מתנחם יחזקאל בארבע כוסות יין מתוק כנגד ארבע לשונות השוקולד של הגאולה. כמו שנאמר: "מנין לארבע כוסות? אמר רבי יוחנן בשם רבי בניה - כנגד ארבע גאולות: "לָכֵן אֱמֹר לִבני-ישראל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלהִים".[30] [31]

בימי השמש הלוהטים, לעומת זאת, נאלץ יחזקאל להסב את ארבע לשונות השוקולד המתוקות, לארבע לשונות מרות של פורענות: "חַי אָנִי נְאֻם ה’ אלהים אִם לא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצוֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים".[32]

בינו לבין עצמו יודע יחזקאל היטב כי לא כנגד פרעה וחרטומיו מכוונת ידו החזקה וזרועו הנטויה של אלוהיו הזועם, אלא כנגד נביאי ישראל וכהניה, וכנגד שריה שופטיה ויועציה.

יחזקאל יודע היטב כי לא לחינם הלך העם המוכה הזה אצל אלוהיו הקנא והנוקם, ולא לחינם הלך הוא להיות נביא מתווך בין האל המכה והעם המוכה. ועוד הוא יודע, כי כל עוד ימשיך הוא עצמו להיות נביאו של אל הנקמות, אין לו סיכוי להיגאל גאולה אישית, ולא יהיה לו מנוס מלהיות איש זועם ומתוסכל. כל הדיבורים שידבר על נחמה וגאולה יהיו מן השפה ולחוץ. כל האהבות שלו תהיינה ציניות. שנאה גדולה תאפיל על אהבותיו הציניות. רק פחדו מאלוהיו יאפיל על כוח ההרס של שנאתו.

הוא יודע היטב, כי כל עוד יישארו האל הזועם הזה ונביאיו כפי שהם, לא תהיה לעם הזה גאולה, ולא תהיה לו תקומה, ולא תהיה לו תחייה, ולא יהיה לו מרץ, ולא תהיה לו חרות, ולא תהיה לו עבודה, ולא יהיה בו ליכוד, ולא יהיה בו שינוי, ולא תהיה לו מולדת, ולא תהיה בו כל תמורה בטרם פורענות.

רק ש"ס מיושן ומעוטר יהיה לעם הזה - רק שישה סדרי משנה וחמישה חומשי תורה וארבע אמהות ושלושה אבות ושני לוחות הברית, ואחד - מי יודע? - שבכל דור ודור יעמוד עלינו לכלותנו. ומי יצילנו מידו?

גרין קארד

פעם בשנה, בשחר, אור לארבעה-עשר בניסן, מתייצב יחזקאל בטרמינל שדה התעופה הסמוך לתל-אביב, כדי לרדת בחיפזון לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עשרים וארבע שעות לאחר מכן הוא מתייצב לטיסה החוזרת לתל-אביב. הלילה שבו חוגגים בני-ישראל את ליל הסדר המסורתי הוא הלילה היחיד בשנה שבו אין יחזקאל עורך את הסדר באחת ממסבאות תל-אביב.

את היום שבו יורד יחזקאל בחיפזון מצרימה הוא מנצל להארכת תוקף הגרין קארד שלו. אם לא יעשה זאת יאבד את זכותו להיות גר תושב בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שני כרטיסי ביקור של שתי מדינות מוצמדים לדרכונו של יחזקאל ומאפשרים לו לעבור עדיין בין מולדתו לבין מה שהייתה ארצו. כרטיס הביקור האחד הוא הגרין קארד של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שמודפסת עליו תעודת גר תושב (Permanent Resident Card). הכרטיס השני הוא הטריפל-אלף (Triple Alleph) של ארץ ישראל, שמודפס עליו: "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי".

בכל פעם שיורד יחזקאל מצרימה, הוא מתייצב למרגלות כיסא הכבוד של שוטר משטרת הגבולות, מציג בפניו את הגרין קארד שלו, ועונה בחרדה מנומסת לשאלות החשדניות: "למה ויתרת על מקום עבודה קבוע בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? איפה בדיוק אתה מתכונן להתגורר בביקורך הנוכחי? כמה זמן אתה עתיד להישאר כאן? איזה סרט בדיוק באת לצלם? איזה סרטים צילמת לאחרונה במזרח התיכון? למה אין לך כתובת קבועה על פני האדמה? למה אין לך מקום עבודה קבוע? כמה כסף, אם בכלל, יש לך? מדוע אתה שוהה במזרח התיכון כל-כך הרבה זמן? מה בדיוק אתה מחפש בארץ זבת פיגועים וטרור? מפני מה אתה ממשיך להחזיק בגרין קארד הנכסף של ארץ האפשרויות אם בחרת לא להיות בה גר תושב? מה הרקע הצבאי שלך? איפה בדיוק היית ב- 11 בספטמבר 2001? מדוע מלא דרכונך בעשרות חותמות של משטרת הגבולות הבבלית? למה המבטא המזרחי שלך מתובל בארמית-בבלית? מה גרם לך לקחת שיעורי טיסה בגיל כל-כך מתקדם? מה יש בתלמוד הבבלי הזה שאתה סוחב אותו אִתך לכל מקום?

אם מניחות תשובותיו של יחזקאל בן בוזי את דעתו של שוטר הגבולות - הוא מואיל להחתים את דרכונו עד לירידה הבאה. אם לא - לוקח השוטר את התיק האישי של יחזקאל לחדר זכוכית אחורי, ומורה לו להמתין שם יחד עם יתר הגרים החשודים.

טריפל-אל"ף (Triple Aleph)

כעבור שלושים ושש שעות, במוצאי חג ראשון של פסח, ישוב יחזקאל אל הארץ אשר אלוהיו נותן לו עדיין לנחלה. בטרמינל שדה התעופה ילך אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ויאמר אליו: "הגדתי היום לה' אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".[33] לאחר שיסיים יחזקאל את דבריו יקח הכהן את ה"טריפל אלף" מידו, יניחו לפני מסך האורים והתומים, וישווה בין הכרטיס המגנטי שלו לבין הכתובת "'ארמי אובד אבי" המרצדת על פני המסך. אחר-כך יניח הכהן רשם-קול משטרתי לפני יחזקאל, ויקשיב בדריכות למבטא הארמי-בבלי החשוד שלו. יחזקאל יחויב להניח ידו על התנ"ך ולהצהיר בקול: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב".[34] לאחר מכן הוא ייחקר חקירה צולבת על-ידי הכהן אשר יהיה בימים ההם:

" 'ארמי' הוא שמך הפרטי או שם משפחתך?"

"שם משפחתי הוא 'ארמי אובד'", עונה יחזקאל, "שמי הפרטי הוא אבי"

" 'אבי' הוא שמך המלא?"

"לא! 'אבי' הוא קיצור של 'אברהם', אבי אבות אבותיי, ראשון העולים לארץ ישראל וראשון היורדים ממנה...".

"אבל לא רשום כאן בשום מקום שקוראים לך אברהם"

"לא אמרתי שקוראים לי אברהם - בסך הכל ציינתי את העובדה ש'אבי' הוא כינוי חיבה וקיצור של אברהם"

"אבל גם לא רשום כאן שאבי הוא שמך הקבוע"

"נכון", מודה יחזקאל, " 'אבי' הוא שם זמני"

"מה היה שמך הקודם?"

" 'אבי', במלרע, כמו 'האב שלי'. על שם יעקב אבי. גם הוא ארמי אובד שירד ועלה וירד מארץ ישראל".

הכהן אשר יהיה בימים ההם משתדל שלא לאבד את שלוותו. הוא ירא את ההומור המסורבל של יחזקאל, אך ממשיך לתחקר אותו מבלי להעיף בו מבט. "גם 'אבי' במלרע היה שם זמני?"

"נכון", אומר יחזקאל, אין לי שם פרטי קבוע. רק שמות זמניים...".

"ושם משפחתך - 'ארמי אובד' - גם הוא שם זמני?"

"ארמי אבוד", ממהר יחזקאל לתקן, "שם משפחתי הוא ארמי אבוד".

"לא אמרת 'ארמי אובד' לפני שתי דקות?!..."

יחזקאל איננו מגיב.

"ארמי אבוד או ארמי אובד?!"

"ארמי מתאבד", עונה יחזקאל.

הכהן אשר יהיה בימים ההם מחוויר, ולוחץ על מתג החירום הסמוי

כל מה שרצינו לדעת על חיי המין של אלהים

במונית משדה התעופה למסבאה מכין יחזקאל דרשה על "ארמי אובד אבי". קהל המסובאים מקבל את פניו בברכת חג שמח, ולאחר הכוס הראשונה ו"מה נשתנה" מוזג לו איש הבַּר את כוס היין השנייה. יחזקאל מתחיל לקרוא בחיפזון מן ההגדה עד שהוא מניח את הכוס מידו ומגלה את המצות ומכריז:

" 'אֲרַמִּי אבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב...'... - 'גָּדוֹל עָצוּם', כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם'.[35] ו'רָב', כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבואִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכונוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרום וְעֶרְיָה וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי'...".[36]

למרות תכנונו לדרוש דרשה מקורית על "ארמי אובד אבי", דורש יחזקאל דרשה בלתי צפויה על "שדיים נכונו ושערך צימח". הוא לא מאמין למשמע אוזניו כשהוא שומע את עצמו אומר: "כל מה שרצינו לדעת על חיי המין של אלהים נוכל למצוא בקטע הזה - שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך - כל מה שרצינו לדעת ולא העזנו להקשות…".

יחזקאל לא אוהב את הדברים שיוצאים מפיו, אבל קהל המסובאים "מת" על הסגנון הבלתי מרוסן שלו. הוא שותה כוסית וודקה כדי להתגבר על המבוכה, ומיד לאחר מכן פותח בארבע הקושיות היומיות (כל ערב הוא פותח את דרשת ליל-הסדר שלו בארבע קושיות אחרות):

"מיהי הילדה המתבגרת ששדיה נכונו ושערה צימח? למה היא עירום ועריה? מיהו הגבר העובר עליה ורואה אותה מתבוססת בדמיה? למה הוא ממלמל 'בדמיך חיי בדמיך חיי?'…".

"יד על הלב", ממשיך יחזקאל, "מי מאִתנו העז להתייחס אמש לקטע הזה?... לא כל-כך נעים לעשות זאת באירוע כל-כך משפחתי... בדרך כלל אנו משתדלים לעבור את הקטע הזה בשלום... עורך הסדר משתדל להיות בסדר, ולקרוא אותו מהר ככל האפשר מבלי לשאול שאלות ולפרש פירושים. על רקע צחקוקי הילדים יסמיקו חלק מהמבוגרים, כמה מהם יטמנו את ראשם בקערות הסדר לוודא שכל החרוסות והכרפסים מונחים במקומם, וכל השאר יתחזו לבן שאינו יודע לשאול. אחרי הכל, לא תמיד זה ששותק הוא זה שאינו יודע לשאול, ולפעמים יפה שתיקה לחכמים. הלילה עוד גדול, ולכל אחד מאִתנו יישארו קטעי הגדה אחרים לפרש. במהלך פירושם נוכל להפגין עד כמה כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את כל התורה כולה...

הבת הרשעה והבן החכם בלילה

מדי פעם תסב סביב השולחן לפחות אשה אחת שהקטע הזה יוציא אותה מהכלים המוגעלים, ויוציא אותה מהכלל, ויגרום לה לדבר אל עצמה בגוף שני רבים - "מה הקטע שלכם?", היא תאמר לעצמה, "בשביל מה, בכלל, הייתם צריכים להיכנס לתוך הגועל נפש הזה? אין לכם מה לעשות בחיים? מה כל הדם הזה לכם?!...".

אף אחד כמובן לא ישמע אותה, שכן מזה שנים היא מדברת אל עצמה בגוף שני רבים. כך היא שומרת על שפיות דעתה. מזה שנים רבות שהיא מוחה במחתרת, ומוציאה את עצמה מהכלל, מבלי שאף אחד ידע, ומבלי שייגרם לה נזק גלוי. זו ההתמחות הכפייתית שלה - להסתיר את עובדת היותה הבת הרשעה המוציאה את עצמה מהכלל. אף פעם היא לא תצא מהארון. זה הקטע שלה...

לעומת הבת הרשעה והנסתרת יתגלה לפעמים, בלילות סדר כשרים למהדרין, בן צעיר אחד, צדיק ואמיץ במיוחד, שיתנדב להציל את המצב, ולהיות הבן החכם בלילה. כארי שואג יתגבר על יצרו, יאזור חלציו, יפר את שתיקת הבן-שאינו-יודע-לשאול, ויאמר: "ברור שלא בשדיים ממש עסקינן, ולא בשיער ערווה ממש. וכי אין לו לקדוש ברוך הוא מה לעשות חוץ מלכתוב 'שדיים' ו'שיער' בתורתו הקדושה?!...".

תוך כדי כך ינופף החכם בלילה לעיני כולם בתנחומא הקדוש, כשהוא קורא מתוכו בהטעמה מרובה: "וכי לא היה לקדוש ברוך הוא לכתוב אלא שדים ושיער?! - אלא השדים זה משה ואהרֹן, שנאמר בהן 'שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה'. 'ושערך צמח' - הגיע הקץ (זמן הגאולה), ולמרות ששערך צימח והגיע זמן הגאולה, את עדיין 'עירום ועריה' - עירומה ממצוות ועריה ממעשים טובים...".[37]

לחיזוק דבריו יעבור החכם בלילה למדרש שיר השירים רבה על הפסוק "שני שדיך כשני עופרים תאומי צביה": " 'שני שדיך' - אלו משה ואהרֹן. מה השדים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרֹן הודן והדרן של ישראל; מה השדים הללו נויה של אשה כך משה ואהרֹן נוין של ישראל; מה השדים הללו כבודה ושבחה של אשה כך משה ואהרֹן כבודן ושבחן של ישראל; מה השדים הללו מלאים חלב כך משה ואהרֹן ממלאים ישראל מן התורה... מה השדים הללו אין אחד מהם גדול מחברו כך היו משה ואהרֹן - לא משה גדול מאהרֹן ולא אהרֹן גדול ממשה בתורה...".[38]

לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה'

"מן המפורסמות הוא", מעיר יחזקאל, "שמשה ואהרֹן הגלויים אינם מוזכרים כלל בהגדה של פסח, ולעומת זאת משה ואהרֹן הנסתרים מוזכרים היטב. מסתבר כי שני אחים עופרים אלו הם הודה והדרה של כנסת ישראל, שלמרות ששערה צימח והגיע זמן הגאולה, היא עדיין עירומה ממצוות ועריה ממעשים טובים, והיא מחכה לבחיר לִבה שיבעל אותה בעילת בתולים ויאמר לה בדמייך חיי ויאמר לה בדמייך חיי...". יחזקאל מכיר בעל-פה את הסיפור המדהים הזה. אלוהיו הכתיב לו אותו מילה במילה, והורה לו להכניסו לפרק ט"ז של ספרו. בפרק זה מתוארים חיי הזוגיות המעוותים של אלהים וכנסת ישראל. אלהים הוא גבר מכה המזכיר שוב ושוב לאשתו המוכה איך גאל אותה כבר ביום היוולדה. "באותו יום מצאתיך מושלכת בשדה כשאת מתבוססת בדמיך. אף אחד לא חמל עלייך - רק אני פרשתי עלייך את חסותי, אמרתי לך "בדמייך חיי! בדמיך חיי!",[39] והחלטתי להשקיע בך הכל ולגדל אותך לעצמי.

לא רק כבת מאומצת גידלתי אותך, אלא גם כאשתי העתידית. מכל טוב ושפע הרעפתי עלייך, ואת פרחת כאלפי רבבה וכצמח השדה. וכשהגעת לפרקך שָׁדַיִם נָכונוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרום וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּודִים וָאֶפְרשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אתָךְ נְאֻם ה’ אֱלֹהִים וַתִּהְיִי לִי...[40]

כך באנו בברית הנישואין, ונכנסנו לעידן קצר של ירח דבש שבמהלכו המשכתי להרעיף עליך מכל טוב. מה לא נתתי לך? - אַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּראשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה. סלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאד מְאד...

כל-כך יפה שבא לבכות. כל-כך יפה עד שיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ. עד שהתחלת לבגוד ולזנות, וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר לוֹ יֶהִי. וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם. וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם.

לא סתם זונה אלא נימפומנית להכעיס - וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תזְנוּתָיִךְ. כל-כך מכורה היית לתשוקת הזנות עד שבניגוד לזונות הרגילות העושות את מעשיהן תמורת אתנן, אַתְּ נָתַתְּ אֶת נְדָנַיִךְ לְכָל מְאַהֲבַיִךְ וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ. וַיְהִי בָךְ הֵפֶךְ מִן הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ בְּתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶך.

לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה'", אומר האב המשקיען שהפך למאהב מתלהב שהפך לגבר נבגד וזועם. "הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת כָּל מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כָּל אֲשֶׁר שָׂנֵאת וְקִבַּצְתִּי אתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת כָּל עֶרְוָתֵךְ. וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נאֲפוֹת וְשופְכות דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמותַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירום וְעֶרְיָה. וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם. וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ וְעָשׂוּ בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה וְגַם אֶתְנַן לא תִתְּנִי עוֹד. וַהֲנִחותִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלא אֶכְעַס עוֹד".

רק כך אצליח להירגע - רק לאחר שאגרום לך לעבור את כל טקסי ההשפלה האפשריים! רק לאחר שתירגמי ותישרפי ותתבתקי תנוח חמתי! רק לאחר שתעברי סִדרה של פוגרומים תסור קנאתי!

רק כך תשוב עטרה ליושנה וחיי הזוגיות שלנו יהיו מרהיבים כשם שהיו בירח הדבש המפואר שלנו. רק לאחר שכולם יכלו בך את זעמי אשיבך אלי כקדם וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִימוֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה'.

ושיהיה לך ברור, זונה, לעולם לא אוותר עלייך. הנישואין שלנו תקפים לעד ולעולמי עולמים. הם יותר נצחיים מנישואין קתוליים. שכן, נישואין קתוליים יכולים להסתיים אם האשה מְזָנָּה תחת בעלה ואילו הנישואין שלנו לא ייגמרו לעולם. לעולם לא אוותר עלייך, זונה. גם אם תעשי את כל המאמצים להתנתק ממני. הרי את מעוגנת לי לנצח, הרי את מסורבת-גט שלי לעד ולעולמי עולמים. גם אם תמשיכי לפשק רגלייך לכל עובר ושב. לעולם תהיי שלי...

שלי...".

אלהים מוציא להורג את אהובתו של יחזקאל

בכל פעם שנזקק יחזקאל לסיפור זה הוא לא יכול שלא להתרפק בגעגועים על אהובתו שהוצאה להורג על-ידי אלהים . "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמר", נזכר יחזקאל באותו שחר מר ונמהר, "בֶּן אָדָם הִנְנִי לקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלא תִסְפּד וְלא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ".[41]

יחזקאל ההמום לא האמין למשמע אוזניו. הוא כבר התרגל לכך שאלהים מטיל עליו להפיק מיצגים מופרעים כדי למשוך את תשומת-לִבה של כנסת ישראל הבוגדת. אלהים כבר ציווה עליו לבצע את מיצג אכילת המגילה, ואת מיצג הפאנק "תער הגלבים" ואת מיצג הסאדו בכבלים "לא כלום לא לזוז לא לדבר".[42] אבל לקחת את מחמד עיניו? להעיר אותו בבוקר כדי לבשר לו שבערב הוא ממית את אהובתו במגפה פתאומית?! ולא זו בלבד אלא שעליו להתעורר למחרת האסון ולהתנהג כאילו כלום לא קרה? לא לספוד, לא לבכות, לא להוריד דמעה?! ובשביל מה?! - בשביל להמחיש לכנסת ישראל עד כמה קנא ונוקם הגבר האלוהי שלה?!...

בכל יום ויום נזכר יחזקאל בכאב כיצד התפלל בלִבו שהמיצג האלוהי הזה יסתיים כמו מיצג "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה". עד הרגע האחרון קיווה שיופיע אי-משם המלאך הגואל שיאמר לו בשם אלהים "לא אשלח ידי אל מחמד עיניך", אבל מאומה לא קרה. בו בערב נלקחה אהובתו כמו שנאמר: "וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי".[43]

למחרת השכים יחזקאל וחייך חיוך בוקר טוב לכולם. כאילו כלום לא קרה. בדיוק כאשר צווה על-ידי אלהים.

יחזקאל יזכור לעולם את אשר עשה לו אלהים לא ישכח.

דם

עכשיו מדחיק יחזקאל את זִכרה המתוק של אהובתו, ודורש למסובאיו את דרשת "בדמייך חיי" על פרק ט"ז בספרו. יחזקאל מודע למאמציהם של פרשניו המסורתיים להוכיח שכל המסופר בפרק זה לא היה ולא נברא אלא משל היה. זאת בניגוד מוחלט לסיפור הוצאתה להורג של אהובתו. סיפור שהיה ונברא, לאסונו. שלא משל היה, אלא נמשל איום ונורא.

"כל העניין אינו אלא לשון משל", כותב רש"י "ותרגום יונתן פירש את כולה ואין להוסיף על התרגום!".[44] "תרגומו" של יונתן מסכם את ספרות המדרש, וממנו עולה כי התינוקת המושלכת ביום היוולדה היא כנסת ישראל בימי גזירות פרעה, הגבר החומל עליה הוא אלהים, סימני ההתבגרות שלה (שדים נכונו ושערך צימח) מסמלים את בשלותה לצאת מעבדות מצרים, ברית הנישואין היא מעמד הר סיני והתכשיטים הם המשכן וכליו.

דם הילדה לפיכך, איננו אלא דם המילה ודם הפסח. כך "מתרגם" יונתן את הפסוק "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי! בדמייך חיי! - "ובזוכרי את אבותיכם נגליתי להצילכם מהשעבוד שבו אתם מתענים, ואמרתי לכם: 'בדם המילה אחוס עליכם ובדם הפסח אציל אתכם' ".[45]

דם רב זורם בסיפור יציאת מצרים. עשר המכות מתחילות בדם ומסתיימות בדם. בזמן שניגר דמם של כל הבכורות המצריים, הוטל על בני-ישראל לסמן בדם קורבן הפסח את משקוף ביתם, כדי שיפסח אלוהיהם על בכוריהם - וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזות מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף... וְעָבַר ה' לִנְגּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזות וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּף".[46]

מצוות הפסח היא המצווה הראשונה שניתנה לכנסת ישראל העירומה ממצוות. כאשר נצעקת צעקה גדולה ומרה בכל ארץ מצרים, מתקיים טקס החניכה הראשון של כנסת ישראל שאינה אלא ילדה עירומה המתבוססת בדמיה.

בכל שנה ושנה חובה על כל בני ובנות-ישראל לשחזר את ליל הדמים הזה. על כולם חלה החובה - על התמים והתמות, החכמות והחכמים, הרשעים והרשעות, אלו שלא יודעות לשאול ואלו שלא יודעים לשאול - על כולם להתחזות לכנסת ישראל מתבוססת בדמיה, שאלהים עובר עליה בחצי הלילה ואומר לה "בדמיך חיי בדמיך חיי...".

רק יחזקאל מוציא את עצמו מהכלל בלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה...

שבלילה הזה לובש יחזקאל שחורים ומתעטף בשחורים וממריא לשמים השחורים ונוחת במקום שאין מכירים אותו ומתייחד עם אהובתו.

בכל הלילות האחרים הוא בורח אל דרשות ליל הסדר.


[1] וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת. וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלו זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר: וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלהים הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם: וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים (יחזקאל ט', א'-ט') [2] מאן נינהו (מי הם) "ששה אנשים"? - אמר רב חסדא: קצף אף וחימה ומשחית ומשבר ומכלה בבלי שבת נ"ה, ע"א [3] ראי/ה בפירושו של רד"ק ליחזקאל ט', ב' ובהפניותיו שם [4] מתוך הגדה של פסח על-פי דברים כ"ח, ה' ו-שמות א', ז' [5] מתוך הגדה של פסח על-פי בראשית מ"ז, ד' [6] שמות א', ז' [7] בראשית א', כ"ח [8] שם י"ז, ב' [9] שם שם, ו' [10] בראשית מ"ז, כ"ז [11] שמות א', ז' [12] על-פי שיר השירים רבה פרשה א', פסקה ס"ה [13] ראי/ה מדרש תנחומא פקודי פרק ט וכן פסיקתא דרב כהנא פסקא י"א, אות י"א [14] על-פי תלמוד בבלי בבא בתרא ע"ג, ע"א, תורגם בספר האגדה כך: אמר רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו מהלכים בספינה. הלכה הספינה בין סנפיר לסנפיר של דג אחד שלושה ימים ושלושה לילות, הדג במעלה המים והספינה במורד המים. שמא תאמר: הספינה לא הייתה קלה בהליכתה - בא רב דימי ואמר: כדי חימום קומקום של מים הייתה מהלכה [15] "ואמר רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו עוף אחד שהיה עומד עד קרסוליו במים וראשו ברקיע. אמרנו 'אין מים' והיינו מבקשים לירד ולצנן עצמנו, יצאה בת קול ואמרה: אל תרדו! הרי שבע שנים שנפל לכאן מעצד של בן נגר ועדיין לא הגיע לקרקע". (ספר האגדה תרי"ז תר"ז על-פי בבא בתרא, שם). [16] ראי/ה ספר האגדה תרט"ז רנ"ג על-פי בבלי בבא בתרא ע"ג, ע"א [17] ראי/ה ליקוטי מוהר"ן מהדורה קמ"א, סימן ג' [18] ראי/ה ילקוט שמעוני פרק ז' רמז קפ״ב וכן תנא דבי אליהו רבה פרק ז' [19] ראי/ה תנא דבי אליהו רבה פרק ז' - ומאי ותעל הצפרדע צפור דיע שיש בה דיעה בשעה שהעופות הם צמאין ובאין לשתות מן היאור ומן האגמים קוראין אותם ואומרים להם בואו ושתו אל תתיראו עליהם הוא אומר (תהלים קד) המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון ישקו כל חיתו שדי וגו' עליהם עוף השמים ישכון וגו' [20] שמות ח', ב' [21] ראי/ה מדרש תנחומא וארא פרק י"ד, תנא דבי אליהו רבה פרק ו'- על- פי בבלי סנהדרין ס"ז, ע"ב [22] ראי/ראה בבלי סנהדרין ס"ז, ע"ב וכן יתר המקורות שבעמוד 9 ו-10 [23] רש"י דיבור המתחיל "מדברותיך" בבלי סנהדרין ס"ז, ב' [24] בבלי סנהדרין ס"ז, ע"ב על-פי רש"י שם [25] ראי/ה בבלי ברכות כ"ח, ע"א [26] יחזקאל ג', י"ז; יחזקאל ל"ג, ז' [27] מתוך ההגדה של פסח על-פי ירמיהו י', כ"ה; תהלים ע"ט, ו' [28] יחזקאל ה י"ג; ז' ח'; י"ד-י"ט ל"ו-י"ח כ"א – ל"ו; כ"ב ,כ'-ל"א; [29] יחזקאל ט', י' [30] שמות ו', ו'-ז' [31] תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י' הלכה א' (ס"ח ב) [32] יחזקאל כ', ל"ג-ל"ה [33] דברים כ", ג' [34] דברים כ"ו, ה' [35] שמות א', ז' [36] יחזקאל ט"ז, ו' [37] מדרש תנחומא שמות, פרק י"ב [38] שיר השירים רבה פרשה ד', סימן ה' [39] חשוב להעיר שעורכי ההגדה הפכו את סדר הפסוקים המופיע ביחזקאל. על-פי הכתוב ביחזקאל אומר הגבר (האל) בדמייך חיי לתינוקת בת יומה המתבוססת בדמה, ואילו מההגדה משתמע שהוא אומר זאת לילדה המתבגרת ששדיה נכונו ושערה צימח והיא עירום ועריה. [40] יחזקאל ט"ז, ז'-ח' - כל יתר הציטוטים בפרק זה לקוחים מפרק ט"ז ביחזקאל. [41] יחזקאל כ"ד, ט"ו-ט"ז [42] ראי/ה על כך יחזקאל פרקים ג', ד', ה'. [43] יחזקאל כ"ד, י"ח [44] רש"י ליחזקאל ט"ז, ט', דיבור המתחיל "ואסוכך" [45] ועל דכרן קים אבהתכון קדמי אתגליתי למפרקכון ארי גלי קדמי ארי אתון מענן בשעבודכון ואמרית לכון בדמא דמהולתא אחוס עליכון ואמרית לכון בדם פסחא אפרוק יתכון. [46] שמות י"ב, כ"ב-כ"ג

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע