אגדה מנגד / בא אל הקדש כז

וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (דברים ל"א א'-ב')


"וילך משה ויאמר: לא אוכל עוד לצאת ולבוא' מה עשה משה? - הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום', ואף-על-פי-כן ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי, וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי...". [1] ( "כלי יקר" לדברים ל"א א')


וילך ויאמר : לא אוכל עוד

ביום הולדתו המאה ועשרים, בעיצומו של מעמד הַהַקְהֵל, מדגים משה בפני כולנו הליכה בקצב מזורז כדי להוכיח לנו שהוא יכול ללכת אך אינו רשאי. מרחק רב הוא גומא בעת דיבורו את כל הדברים האלה על התורה הזאת ועל המצווה הזאת ועל הברית הזאת ועל השירה הזאת ועל הקללה הזאת ועל הברכה. מעליו מרחף מסך ענקי המקרין את דמותו למרחקים. כולנו זוכים לראות בבירור את תווי פניו ולהאזין בדריכות לכל מוצא פיו. כל איש ישראל, טף, נשים, גרים, שואבי מים, חוטבי עצים, כל אלו אשר עִמנו פה היום וכל אלו אשר אינם עִמנו פה היום. מן המסך ניבטת לעינינו דמותו המרשימה. ניתן לראות בבירור שלא כהתה עינו ולא נס לֵחוֹ, ושעדיין כוחו במותניו. כולנו חשים כיצד חודר קולו הצלול פנימה לתוך הלבבות.

אף אחד מאִתנו לא ישכח לעולם את מופע הַהקהל הזה, החד-פעמי לנצח, המתחולל בערבות מואב ביום הולדתו המאה ועשרים של האיש אשר הכריז עלינו כעל עם והתחיל ללכת.[2] עוד מופעי הקהל רבים נכונו לנו, לבנינו, לבנותינו ולנכדינו לאחר שניכנס אל הארץ המובטחת. מלכים וכהנים גדולים עתידים להנחות את מופעי ההקהל הללו מעל בימות מפוארות, חלקם יעשו זאת במיומנות מרשימה, אך אף אחד מהם לא יצליח לשחזר את המופע שהִנחה האיש היוצא ובא לפני כל ישראל תוך כדי אמירת "לא אוכל לצאת ולבוא".

אף אחד מן המלכים ומן החכמים שינחו את מופעי ההקהל העתידיים לא יצליח להיכנס לעולם לנעליו של האיש הזה שתוך כדי כריתת הברית עליה אנו יושבים איכשהו עד עצם היום הזה, הלך לקראת מותו בקצב של שיאן אולימפי. אף הֵלֶךְ למרחקים ארוכים לא יעמוד לעולם בקצב העצב העמוק הזה שנקצב במקום הנמוך ביותר בעולם, בערבות מואב הנושקות לים המוות.


אני פוחד פחד מוות

המקום הנמוך ביותר בעולם הוא המקום הרחוק ביותר מן השמים. במקום הזה אמר משה "לא בשמים היא" והוסיף ללכת.

כה דיבר משה ההולך לפני בני-ישראל שעות ספורות לפני מותו:

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מְצַוְּךּ היום לא נפלֵאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה וְיִקָּחֶהָ לנו וישמענו אותה ונעשׂנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבֹר לנו את עבר הים ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ולבבך לעשותו.. לפני ארבעים שנה עליתי השמימה ולקחתי משם את התורה הזאת, והבאתיה לכם והשמעתיה באוזניכם. כולכם הייתם שם – גם אלו שנולדו עשרים ושלושים שנה לאחר מכן. אפילו התינוקות שנולדו אתמול היו שם לפני שם לפני ארבעים שנה. כולכם התייצבתם אז בתחתית ההר הכפוי עליכם כגיגית. כולכם הייתם בסך הכל סטטיסטים - ניצבים מבוהלים השומעים את הדיבור האלוהי מאיים מתוך קולי ואומר: אם תקבלו את התורה - מוטב, ואם לא – כאן תהא קבורתכם. כולכם מלמלתם "נעשה ונשמע!" מתוך פחד מוות כפייתי, וכך, רק כך, ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב.

לא את אבֹתינו כרת ה' את הברית הזאת כי אִתנו. אנחנו אלה. פה. היום. כֻּלָּנוּ . חיים. פנים בפנים דבר ה' עִמכם בהר מתוך האש. אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר.

עכשיו, שעות ספורות לפני מותי, אתם ניצבים שוב לחידוש הברית. עכשיו אני אומר לכם: לא בשמים היא.

עכשיו עיניכם רואות שאינני יכול עוד לעלות השמימה ולקחתה לכם, ולהשמיעכם אותה, כדי שתמלמלו "נעשה ונשמע" מתוך פחד המוות הכפוי עלינו כגיגית. עכשיו עיניכם הרואות שאינני אל ואינני מלאך גואל. אומנם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, ועיני לא כהתה ולחי לא נס, אך היום מלאו שנותיי ומלאו ימיי ושעותיי ספורות.

ואני פוחד פחד מוות.

כי קרוב אלי הדבר מאוד.

בפי.

בלבבי.

בעיני שטרם כהתה.

כי המצווה הזאת אשר אנֹכי מצווך היום לא בשמים היא. לבני-תמותה כמוכם וכמוני היא נועדה. כל עוד תסרבו להאמין שאני בן-תמותה, לא תוכלו לעמוד בעומס של מעמד הר נבו האישי שלכם. רק אחרי מותי תתחילו להפנים שלא בשמים היא.

ארבעים שנה נדדנו ממרגלות הר סיני למרגלות הר נבו. ארבעים שנה נדדנו אל המקום הנמוך ביותר בעולם, כדי לדעת עד כמה לא בשמים היא. כדי שכל אחד מאִתנו יחוש את תחושת המעמקים האישית שלו. ממעמקים יקרא כל אחד מאִתנו אל אלוהיו. ממעמקי הזיכרון ה"הקהלי"[3] של ים סוף הקרוע והר סיני העשן והר נבו השקוף וים המוות שאין לו סוף. ממעמקי המקום העמוק ביותר בעולמו של כל אחד מאִתנו.

שאו מרום עיניכם וראו כמה שהשמים רחוקים. הישירו מבט לתוך לבבכם וראו מי ברא את מי ומי ברא את מה ומי ברא את אלה. וראו שהשמים וכל צבאם שם הם, עמוק בתוך לבבכם, וגם התורה הזאת מונחת שם בחיקו של אלהים ואומרת שירה עם מלאכי השרת. גם הלוחות השבורים מונחים שם, בחדרי לבבכם. גם המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום.

שאו מרום עיניכם וראו שלא בשמים היא ולא מעבר לים המוות הנשקף אלינו מדרום. אז תבינו שכשאלהים אמר לי לא לעבור את הירדן הזה הוא לא התכוון לירדן ההוא שאתם תעברו אחרי מותי. שאת הירדן ההוא ניתן לעבור אם מנווטים בזהירות בין שדות המוקשים, ומדלגים באומץ על ציר הטשטוש, ומתחמקים היטב מכל פגזי התאורה. אבל את הירדן הזה שאלהים אמר לי לא לעבור לא כדאי לחצות בכל דרך שהיא. לא בגלשני רוח ולא באומגה ולא ברכב אש ופרשים. ולא לחשוב בכלל על חתירה צפונה, נגד הזרם...

על כל אחד מאִתנו להקשיב לזרם הירדן הפנימי הזורם בתוכו ולקצב שבו הוא נשפך לעבר ים המוות שלו. לכל אחד מחכה נבו בדרום ירדנו בערבות הנושקות לים המוות. במקום הנמוך ביותר בעולמו. שם, רק שם, הוא ימצא את המצווה הזאת ואת התורה הזאת. בפיו. בלבבו. כי קרוב אליו הדבר מאוד.

זו המצווה אשר אנוכי מצווך היום, ביום הולדתי המאה ועשרים שהוא היום שבו מלאו שנותיי. ביום זה נולדתי, ביום זה אמות, וביום הזה אני יכול לומר לכם מעומק המקום הנמוך ביותר בעולמי:

לא בשמים היא".

הירדן הירוד הזה

"וילך משה - הלך לו אצל כל שבט ושבט להודיעם כי הוא מת ולא יפחדו. ולמה הוצרך לטרוח וללכת אחריהם, היה לו לכנסם בחצוצרות? אלא אמר רבי יהושע דסכנין משום רבי לוי: 'חצוצרות שעשה משה במדבר כיון שנטה משה למות גנזן הקדוש ברוך הוא שלא יהא משה תוקע בהן והם באין אצלו לקיים מה שנאמר 'ואין שלטון ביום המות'" (חזקוני על דברים פרק לא פסוק א, דיבור המתחיל "וילך משה")


"כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'לא תעבור את הירדן הזה', אמר לו משה: 'בחסדך העבירני את הירדן הזה' אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הגיע זמן יהושע להיות מלך והמלכות אינה נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה'. אמר משה: 'אהיה תלמיד ויהושע יהיה רב'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'יפה אמרת'. מיד הלך משה השכים לפתח יהושע ואמר לו: 'יהושע, הגיע העת שאני משרתך מפי הגבורה' הלך לשרתו עד שהלכו משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד וירא ה' באהל בעמוד ענן ויעמוד עמוד ענן על פתח האהל. אמר משה ליהושע: 'מה דבר ה'?'. אמר לו יהושע: 'והלא לא שאלתיך כשהייתי משרתך מה דבר ה'?' נתקנא משה ואמר: 'טוב לי שאמות ואל יכנס בי קנאה' (מתוך פירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" על דברים לא ועל- פי מדרש דברים רבא)



לילה קודם נכנסו נציגי האל לאוהלו של משה ועיקלו את חצוצרות הזהב שהקלו עליו להקהיל את בני-ישראל למעמדי ההקהל הרבים שהתחוללו במהלך ארבעים השנים האחרונות. תוך כדי כך הבהיר לו אלהים כי הוא נתן את ההוראה לעקל את החצוצרות, וכי הדבר נעשה כדי לייעל את החלפת השלטון בינו לבין יהושע, וכדי לקיים את דברי קהלת שקבע כי "אין שלטון ביום המוות".[4]

אחר-כך הבהיר לו אלהים בפעם המי יודע כמה: "לא תעבור את הירדן הזה", ומשה התחנן בפעם המי יודע כמה ש"אולי בכל זאת...". "כבר ניטלו ממך כלי השלטון", אמר אלהים , "וכבר הגיעה עת מלכותו של יהושע ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה".

"אעבור את הירדן הזה כתלמיד לפני יהושע", התחנן משה, "יהיה יהושע רבי כשם שהיה אליהו רבו של אלישע בשעה שעברו את הירדן הזה". בו מקום הסכים לכך אלהים, והורה לו להתייצב עם שחר בפני יהושע ולקבל ממנו הוראות.

לפני עלות השחר, בחושך של ערבות מואב, התייצב משה בפני יהושע אשר הורה לו להישאר מחוץ לאוהל ולשמור שאף אחד לא יפריע לו לדבר עם אלוהיו ביחידות. שעה ארוכה התייחד יהושע עם אלוהיו. כשיצא שאל אותו משה: מה דיבר האל, ויהושע השיב בקושייה: "אתה היית אומר לי?...".

באותו רגע השתלט על משה כאב חד שמעולם לא ידע כמותו. כאב הקנאה שהבהיר לו כי "הירדן הזה" הוא "הירידה הזאת". בבת אחת קלט משה שלמרגלות המקום הנמוך ביותר בעולמו יש מקום נמוך יותר. ואת הירדן הזה לא יוכל לעבור לעולם. מיד התוודה משה בפני אלוהיו ואמר: "טוב לי שאמות ואל תיכנס בי קנאה".

לאחר שהשלים עם הגזירה מיהר משה אל המחנה והעיר את כל העם לקראת מעמד ההקהל הגדול. לבדו התהלך בין מאהלי השבטים כשהוא מקפיד להקהיל בעצמו את כל ישראל. כולם עמדו משתאים מול משה ההולך ושב לפניהם בשעת בוקר מוקדמת ומזרז אותם כמו חניך תורן מסור. אף פעם לא ראו אותו כך. אף פעם לא הקהיל אותם ללא חצוצרות.

שתיקת החצוצרות הייתה רועמת, והפחד מפני אפשרות מותו היה כה עמוק עד שמיהרו כולם להתקהל והתייצבו על טפם נשיהם זקניהם וְהַגֵּר הגר בשעריהם. כעבור זמן קצר כבר היה משה מהלך ביניהם בזריזות ואומר להם את כל הדברים האלה...


אמות ואוסיף ללכת

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם - ראשיכם, שבטיכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו. ללא כל אמצעי הגברה אנכי מדבר אליכם את הדברים האלה. בקולי הטבעי אנוכי כורת עִמכם את הברית הזאת ואת האלה הזאת. עד אתמול הייתי עומד במקום ומדבר אתכם וקולי הולך מקצה המדבר עד קצהו.[5] עד אתמול הייתה השכינה מדברת מתוך גרוני בבחינת 'משה ידבר ואלהים יעננו בקול'.[6] עד אתמול היה אלהים מגביר הקול שלי. עכשיו מוטל עלי ללכת ביניכם, להגיע אל כל אחד מכם ולהגיד לו את הדברים האלה בעצמי.

חשוב שתשמעו ממני את הדברים האלה, אבל הרבה יותר חשוב שתראו אותי במצבי, במקום הנמוך ביותר בעולמי. חשוב לי שתראו אותי בגובה העיניים, כמו שאני, עם כל הפחדים שלי, שתביטו במי שעד אתמול נחשב בעיניכם לאל ותבינו שלא בשמים היא. חשוב לי שכל אחד ואחת מכם יסתכל בעיניו המבוהלות של מי שעד אתמול יראתם מפני מבטו, וגרמתם לו לדבר אליכם מאחורי מסווה שמימי.

אתמול בלילה החזרתי ציוד והזדכיתי על הכל. את ארון הברית שהיה באוהלי כל השנים הללו החזרתי לבוראי יחד עם החצוצרות והמזוזות ופרשיות התפילין, ויתר שלטי הגבורה שהיו עִמדי. עכשיו אני מהלך לפניכם בידים ריקות ומדבר אליכם את כל הדברים האלה בקולי שלי. אף-על-פי-כן מוטלת עלי עתה המשימה הגדולה מכולן - להקהיל אֵתכם ולהפוך אֵתכם לעם, ולדבר אליכם את כל הדברים האלה, ולכרות אִתכם את הברית הגדולה, ולכתוב בפניכם את כל ספר התורה, מהמילה הראשונה של בראשית עד המילה האחרונה של דברים, ולשיר לכם את השירה הזאת ולהעלותה על הכתב, ולברך אתכם ברכת פרידה וללכת למות ולהוסיף ללכת. את כל המטלות האלה מוטל עלי לבצע בין השמשות - ביום שבו עדיין מוטל עלי לשלוט, אך כבר נלקחו ממני כל סממני השלטון. רק ביום כזה אוכל לפנות אליכם פנייה ישירה מן המקום הנמוך ביותר בעולמי. למען תשמעו ותיראו, ולמען תדעו כי אין חיסון בפני המוות. למען תראו שלא בשמים היא. ולמען תספרו לדור אחרון.

אל תראוני שאני מושלם לכאורה, ששזפתני השמש ועיני לא כהתה. שאני יכול לגמוא מרחקים בקצב העצב שאין לו סוף. אל תראוני שאני מקפץ ומדלג ביניכם כאחד העופרים, ושאני מוצא-חן בעיני אלהים ואדם וטס ברקיע בין מלאכים ושרפים. כל זה יהיה כלא היה ומאחורי זה מסתתר פחד מוות אחד גדול.

הנה אני הולך לפניכם ומפחד לפניכם את כל הפחדים שלא כתובים בספר הדברים שדיברתי אליכם בשלושים ושישה הימים האחרונים שבהם הואלתי לבאר באוזניכם את כל דברי התורה הזאת. הנה אני הולך לפניכם ולא מפסיק ללכת. אני לא מפסיק ללכת כי הגיע זמני. אני לא מפסיק ללכת כדי שתתרגלו לראות אותי הולך. כדי שאולי - מי יודע? - אמות ואוסיף ללכת…

בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום. היום מלאו ימי, היום מלאו שנותיי - ביום זה נולדתי ביום זה אמות ואוסיף ללכת...


וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת

מיד לאחר מכן החל משה לכתוב את ספר התורה לעיני כל ישראל. מעמד ההקהל היה בעיצומו. השעה הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת של היום השביעי לחודש השנים-עשר הוא חודש אדר. השמש יקדה עדיין בחלק העליון של השמים הרחוקים, אך כבר החלה לנטות מערבה, כשהיא ניצבת מעל ההרים הבוהקים המקיפים את ירושלים האי-נראית. משה עמד על הבימה המרכזית כשגבו אל השמש, יהושע וכלב עמדו לְצִדו, ומעבר להם ראשי השבטים, הזקנים והשופטים. בין הבימה המרכזית ושישים ריבוא המתקהלים התהלכו הכהנים והשוטרים על קצות אצבעותיהם. הדממה הייתה מוחלטת, וכולם הקשיבו לקולו הערב של משה שקרא כל פסוק בניגון מסתלסל של טעמי המקרא, ואחר-כך העלה אותו על הכתב.

משה לא הקליד את התורה באותו היום, ולא העתיק אותה בעזרת סורק, ולא ביצע בה פעולת גזור והדבק כלשהי. בכתיבת סת"ם תמה כתב אותה מילה במילה. מפי הגבורה רשם אותה. מתוך הזיכרון הפנימי העמוק השמור בדיסק הקשיח של מאה ועשרים שנותיו.

אלהים האי-נראה לחש את כל התורה בקול דממה דקה, ומשה חזר אחריו מילה במילה, והתקיים בו: "אלהים ידבר ומשה יעננו בקול".[7]

למעשה לחש אלהים למשה גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבעל-פה, אך משה חזר בקול רק על לחישות התורה שבכתב. על לחישות התורה שבעל-פה הוא חזר בלחש, באופן שרק יהושע והזקנים המקיפים אותו יוכלו לשמוע ולהעביר הלאה בבוא הזמן.

אף אחד מבין שישים ריבוא הנשים והגברים לא ראה את אלהים בערבות מואב על פני יריחו, ולא שמע אותו מכתיב למשה את תורתו - רק את משה הכותב וקורא בעת ובעונה אחת ראו כולם ושמעו, והתפעלו מזכרונו המופלא ומצלילות קולו, והדחיקו פעם נוספת את דבריו המפורשים שהיום - יום הולדתו המאה ועשרים - הוא גם יום מותו.


האם גם צפורה, גרשום ואליעזר חוסלו במבצע "נְקֹם נִקְמַת הַמִּדְיָנִים"?

את כל התורה הכתיב אלהים למשה בקול דממה דקה - את "קַח נָא אֶת בִּנְך אֶת יְחִידְך אֲשֶר אָהַבְת",[8] ואת "וַיִקַח אֶת הַמַאֲכֶלֶת לִשְחוֹט אֶת בְּנוֹ",[9] ואת "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָה",[10] ואת "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיה"[11], ואת "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ".[12] תוך כדי כתיבת הפסוקים הללו מנסה משה להדחיק את ההרהורים המפריעים לו להתרכז בכתיבה התמה ובהטעמה הנכונה. להרף עין נכשלו ניסיונות ההדחקה. רסיס של הרהור כואב ניתז מצור הברית הכרותה ומלהט המאכלת המתהפכת. משהו בדיווח האלוהי על צפורה ובניה הטריד את משה - לא היה לו ברור מדוע אחר שילוחיה ממשיכה צפורה להיקרא "אשת משה" ויתרו ממשיך להיקרא "חותן משה", בעוד ששני בניו - גרשום ואליעזר - מתוארים כ"שני בניה"? מדוע אין הם מוזכרים כ"בני משה"? מדוע אין הם מוזכרים בשמם? איפה הם עכשיו כמה שעות לפני מותו? איפה צפורה? האם גם הם ניצבים בין שישים ריבוא בני הברית שלמרגלותיו, או שמא חזרו למדיין עם יתרו חותנו וחוסלו לפני ימים ספורים עם כל המדיינים בשעה שהצטווה משה על-ידי אלוהיו לקיים את מצוות "נקום נקמת המדיינים"?…

בסופו של דבר מצליח משה לגרש מעליו את ההרהורים האסורים הללו, וחוזר להתרכז בכתיבת התורה כדת וכדין. הוא לא נותן לאשמה ולגעגועים להשתלט עליו בשעותיו האחרונות. אין לו זמן למותרות כאלו. מאומה לא מסיח את דעתו מביצוע המשימות הרבות שנותרו לו. היום מתקצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק ושישים ריבוא מדחיקים שהיום מלאו ימיו ושנותיו.

מֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ

את כל התורה הכתיב אלהים למשה בקול דממה דקה, ומשה חזר אחריו בניגון מסתלסל, וכתב אחריו בכתיבה תמה. מה שהיה ביום שנברא העולם הוכתב למשה, וגם מה שמתרחש ברגע זה ממש. אלהים לחש "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ומשה כתב "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" וקרא בקול גדול. אלהים לחש "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת", ומשה קרא "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת", וכתב בכתיבה תמה וכשרה.

גם את מה שיהיה בסוף היום הארוך הזה לחש אלהים למשה כדי שיחזור אחריו בקול באוזני כל ישראל, וכדי שיכתוב לנגד עיניהם את העתיד הבלתי נמנע. כולם שמעו וראו כיצד משה, כמו מקהלה יוונית, מתעד את ההכנות האחרונות למותו. אלהים לחש "וַיְדַבֵּר י-ה-ו-ה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבו", ומשה חזר אחריו בקול ֹ "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבו". אלהים לחש "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", ומשה הטעים בניגון וכתב: "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ".[13]


משה כותב בדמע

לפני שהגיעו ל"וַיָּמָת שָׁם משֶׁה",[14] לחש אלהים למשה את דברי רבי יהודה - "אפשר משה חי וכתב 'וימת שם משה'?! - אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע'…".[15]

משה העביר את דברי רבי יהודה ליהושע ולזקנים, ואלו הציעו למשה ליישם אותם הלכה למעשה, ולהטיל את סיום התורה על יהושע. מיד מיהר אלהים ללחוש באוזני משה את הקושייה שהִקשה רבי שמעון על רבי יהודה: "אפשר ספר תורה חסר אות אחת? והרי כתוב 'לקוח את ספר התורה הזה'? - אלא עד 'וימת שם משה' הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מ'וימת שם משה' ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע...'".[16]

בו במקום נפסקה הלכה כרבי שמעון, ומשה נותר במקומו כדי לקרוא בקול את שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, וכדי לכתוב אותם מילה במילה.

שישים ריבוא גברים ונשים בכו אל מול המסך הענק המוקרן מאחורי משה החי הרוכן אל הקלף שלמרגלותיו וכותב בדמע "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב…".[17]


העולם שייך לצעירים שלא ימותו לעולם

לאחר שסיים את כתיבת ספר התורה לעיני כל ישראל נתן אותו ללוויים כדי שישימו בארון הברית למשמרת עולם. מיד אחר-כך מיהר לכתוב שנים-עשר ספרי תורה נוספים על גבי שנים-עשר גווילים.[18] את כל הספרים כתב בזהירות ובכוונה מבי"ת של בראשית עד למ"ד של "לעיני כל ישראל". לאחר שנשלמה המלאכה ירד עם כל ספר והלך עִמו אל כל אחד מהשבטים, וקרא באוזניהם פסוקים נבחרים והנחה קבוצות דיון ספונטניות, ודיבר על לִבם שוב ושוב, והורה להם לשמור את המצווה הזאת אחרי מותו. כי לא בשמים היא ולא מעבר לים המוות הנשקף אליהם מדרום. משבט לשבט הלך, זריז כאיילה שלוחה, כשספר התורה בזרועותיו. פעם אחר פעם שב לדבר אליהם את כל הדברים האלה. וככל שדיבר נוכח לדעת שהם מסרבים בכל תוקף להשלים עם מותו. רובם היו צעירים מאוד, וכולם האמינו בכל לִבם כי האיש הזה המהלך ביניהם איננו בן תמותה.

מלבד יהושע וכלב היושבים על הבימה המרכזית אף אחד מבין כל שישים הריבוא שבערבות מואב לא הגיע לגיל שישים. מכאן, מהיציע המרוחק שבו אנו יושבים היום, ניתן לראות זאת בבירור. גילם הממוצע של המתקהלים נע בין סוף שנות העשרה לסוף שנות העשרים. העולם שנפרש למרגלות הבימה המרכזית שייך לצעירים התוססים, השרים ורוקדים במישורי העד של ערבות מואב. בין השירים והריקודים הם משליכים הס, ומקשיבים בחרדת קֹדש לדברי התורה של האיש האלוהי הזה שהיום מלאו לו מאה ועשרים שנה.

אבותיהם ואמותיהם מתו במדבר במהלך ארבעים השנים האחרונות לקיים מה שנאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה",[19] ונאמר: "וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר". [20] עכשיו ניצבים שם כל המתקהלים הצעירים כשהם זקופים וגאים, ולכאורה לא דבק בהם שמץ מאותה עבדות מתרפסת של הוריהם אשר תמו לגווע.

במשך השנה האחרונה כבשו בסערה את כל עבר הירדן המזרחי והטילו חִתִיתם על כל יושבי האזור. תוך כמה חודשים השתלטו על השטחים המשתרעים ממזרח לים המוות בדרום ועד למורדות החרמון בצפון. במהלך השנה הזאת השמידו את כל המדיינים וכיתרו את האֱדומים ויצאו לבלות עם בנות מואב ובניה במופעי בעל-פעור וביתר המופעים הפגאניים שבאזור. השתררה תחושה חזקה שהם מתנתקים ממשה ומתורתו, ושהם הולכים ומשתלבים במרחב הפגאני והופכים להיות אדוני הארץ העובדים לאלילי העכשיו המתוקים מדבש ומנופת צופים. יותר ויותר התקבל הרושם שאין להם עוד עניין לחצות את הירדן ולבודד את עצמם מאחורי גדרות ההפרדה וסייגי ההחמרה והמחיצות. רוב הסימנים בשטח הראו שהם הצליחו לשחרר עצמם מעולו של אל השכר והעונש המסרב בתוקף לשתף פעולה עם יתר אלוהי המרחב.

בסופו של דבר התברר שהצעירים הללו פיתחו תלות מוחלטת באלוהי האיש הזה, ההולך ביניהם ומדבר אליהם את כל הדברים ההחלטיים האלה. בסופו של דבר התברר כי מאחורי מעטה העכשוויות הקצבית פועלות נפשות יראות הזקוקות להשגחה צמודה ולתורת שכר ועונש מפורטת המוגשת להם במיומנות על-ידי על-אדם בן אלמוות. בין השירה הקצבית והריקודים הסוערים הם משליכים הס, ובדממה המשתררת הם מתנועעים כלולבים, ותולים עיניים מייחלות באיש המרשים הזה הממשיך ללכת לפניהם בצעדים גדולים וקלילים.

כמו אנדרטה אלוהית חיה מיתמרת דמותו של משה לנגד עיניהם ממעמקי דור ההורים והסבים שלהם. כל תנועה מתנועותיו מספקת חיזוקים לצורך הבלתי נשלט שלהם להתייחס אליו כאל אלוה שאיננו בן תמותה. הם רואים זאת בדרך שבה הוא מהפנט אותם בסיפורים על יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני, ובדרך שבה הוא מעלה ממעמקי הזיכרון "הַהֶקְהֶלִי" (הזיכרון הקולקטיבי) שלהם את הברית ההיא שכרת אלוהי השכר והעונש עם אבותיהם ואמהותיהם. רובם טרם נולדו בשנה הפלאית ההיא, אבל כילדים שמעו סיפורים רבים על כל המופתים. פעם אחר פעם תיארו באוזניהם הוריהם איך ראו את אלהים מעל ים סוף הקרוע, ואיך הצביעו עליו ואמרו "זה אלי ואנווהו"[21], איך דיבר אליהם מתוך ההר העשן, ואיך עם כל דיבור ודיבור יצאה נשמתם והם נהדפו למרחקים, ונדחפו חזרה על-ידי אוגדות מעופפות של מלאכי שרת. המבוגרים שבהם זוכרים כילדים את האימה ואת הקסם. פעם אחר פעם הם מעלים באוב את הימים שהיה משה עולה יחידי אל ההר, והיה נעלם בערפל, והיה מעופף בתוך ענן טורבו וטס עִמו למרום, וכשחזר, היו פניו קורנות וכולם היו יראים מגשת אליו, ופוחדים פחד מוות להסתכל לו בעיניים. כבר מילדותם הם זוכרים אותו כך - מושלם ואינו כפוף כלל לחוקי הטבע. יכולתו לטוס למרום העלתה אותו אל מעל לחוקי המשיכה שפעלו עליהם. שלא לדבר על יכולתו לדבר עם אלהים כדבר איש עם רעהו.

עכשיו הוא מדבר עִמם כדבר איש אל רעהו, והולך ביניהם כאחד האדם, ומתנועע בין מעגלי המתופפים כאחד הצעירים, וכל ישותו אומרת עוצמה שלא מהעולם הזה. איך יוכלו להאמין לו כי בעוד כמה שעות ימות וייקבר?

משה יודע שהוא במלכוד. הוא ממשיך להתנועע לקצב התופים מתוך מודעות צלולה לסתירה הגלויה שבין שפת הגוף האלוהית שלו לבין התוכן האנושי והמגמגם של דבריו. איך באמת יצליח לשכנע אותם שהיום הוא הולך למות. אולי גם הוא איננו מאמין בכך? אולי, אחרי הכל, לו זה לא יקרה?…

[1] מתוך פירושו של ה"כלי יקר" לדברים ל"א, א' [2] הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם (דברים כ"ז, ט'). [3] הזיכרון הקולקטיבי [4] קהלת ח', ח' [5] וילך משה - עד כה היה משה מדבר ועומד במקום אחד, וקולו הולך על כל ישראל. דשכינה מדברת מתוך גרונו של משה, והתקיים בו 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול'…. אבל סמוך למותו החל לכהות לאט לאט מאור מעלה משה... וכשבא לדבר הדברים האלה אף על גב שהיה גם כן מפי ה' אליו ולצורך ענין חשוב, מכל מקום הוצרך משה להלוך בכל שבט בפני עצמו כדי שיגיעו הדברים האלה. (העמק דבר לדברים לא א דיבור המתחיל "וילך משה". [6] שמות י"ט , י"ט [7] על-פי "משה ידבר ואלהים יעננו בקול" שמות י"ט, י"ט [8] בראשית כ"ב, ב' [9] שם שם, י' [10] שמות ד', כ"ה [11] שם י"ח, ב' [12] במדבר ל"א, ב' [13] דברים ל"ב, מ"ט- נ' [14] דברים ל',ד'- ה' [15] בבלי בבא בתרא ט"ו,ע"א; ראי/ה בבלי מנחות ל', א' [16] שם שם [17] דברים ל"ד, ה'-ח' [18]"וכשהיה לפני מותו החל לכתוב התורה בספרים, וכתב י"ג ספרי תורה גוילים, כולם מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל ונתן ספר לכל שבט ושבט להתנהג בו וללכת בחוקותיו, והספר הי"ג נתנו ללוים ואמר להם, לקוח את ספר התורה הזה" (רמב"ם מתוך הקדמה לפירוש המשניות) [19] במדבר י"ד, כ"ט [20] במדבר י"ד, ל"ב-ל"ג [21] שמות ט"ו, ב'

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע